כל השבוע שלפני המסיבה הילד שר את השירים ורקד את הריקודים בבית. (למרות שהגננת אמרה להשאיר הפתעה להורים, הוא לא יכל להתאפק).

ובמסיבה עצמה, הילד השתתף ורקד עם כל הילדים? או שלא הסכים לזוז מכם מהרגע שנכנסתם לגן?

ציפיתם והתכוננתם, באתם עם הטלפון לצלם ועם מצלמת הוידאו להסריט, ויצאתם בלי אף תמונה מהמסיבה…אפילו לא אחת עם הנר על הראש.

איך אתם הרגשתם? מאוכזבים?

אז בואו נחשוב רגע איך זה נראה מנקודת מבטו שלו,

הילד הזה שלכם, התקשה בזמן אמת לקחת חלק בשירים ובריקודים. אולי בגלל ההמולה ומסיבת העיתוניאים שהיתה שם.

זה היה יותר מדי בשבילו, והוא הקשיב ללב שלו, והרגיש מספיק בטוח להישאר לידכם,

הוא סמך עליכם שתתמכו בו, שלא תתאכזבו ממנו, שתאפשרו לו להרגיש טוב עם הבחירה שלו.

זה לא שהוא לא התאמץ, הוא השתתף בכל החזרות, למד את השירים והריקודים, את כל הדרך הוא עשה.
אבל בזה אני לא צריכה לשכנע אתכם, אז זה אתם כבר יודעים, כי ראיתם את התוצרים.

ואם גם במקרים אחרים בהם הוא מתנהג בצורה לא רצויה, המחשבות האלו עולות בראשכם.

הדרך הזו תוכל לעזור לכם לשנות כיווני מחשבה על הילד שלכם:
אמרנו חג של ניסים ושל אור נכון?!

חישבו, מה הילד הזה הביא איתו לבית שלכם?

מה היה חסר בבית אם עכשיו הוא היה שבוע אצל סבא וסבתא?

אילו ניסים הוא ייצר?

איזה מן הורים הוא מזמין אתכם להיות?

אילו יכולות ותכונות חיוביות גיליתם בעצמכם מאז שהוא נולד?

שבו, עם מוזיקה טובה, אולי עם כוס יין, או קפה, ותענו בכתב על השאלות האלו.

כך שתוכלו לחזור למה שכתבתם, כל בוקר וכל ערב ובמיוחד בימים מאתגרים.

כי כל ילד הוא נס, והאור שלו יאיר חזק יותר כשאנחנו נִראה אותו ונַראה לו אותו.

חג אורים שמח!