The post מה באמת ילדים צריכים מההורים appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post ישורת אחרונה לקראת תחילת שנת לימודים appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post קניות בסופר, נחשב זמן איכות עם הילד? appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post מציאות בעידן הקורונה 4 – להפעיל את הגוף appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post מציאות בעידן הקורונה 3 – הקשבה appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post מציאות בעידן הקורונה 2 – תחושת ערך appeared first on אודיל רוזנפלד.

איך מתווכים לילדים את המצב בעקבות הקורונה

מציאות קורונה,

הורים יקרים, בימים הקרובים אכתוב לכם פוסטים קצרים שיוכלו לתת כיוון להתנהלות מיטיבה במציאות עידן וירוס הקורונה.

אפשר לומר שאת המציאות הנוכחית אף אחד מאיתנו לא חווה.

וכל אחד מאיתנו מגיב באופן שונה,

והילדים,

גם להם המצב לא מוכר,

זה לא ממש חופש,

הם לא נשארו בבית מפני שלא הרגישו טוב (טפו טפו)

אמא ו/או אבא שנמצאים איתם בבית, אולי גם מנסים לעבוד במהלך היום

הדבר הראשון שאני ממליצה הוא תיווך מותאם.

תיווך התואם את גילם ומצבם הרגשי.

התקשורת מפחידה, מעמיסה, חוזרת על עצמה, וזה יכול ליצור חרדה מיותרת.

צמצמו את חשיפתם לתקשורת.

אתם,

קבלו את המידע ההכרחי לכם,

והעבירו לילדים רק את המידע הנחוץ להם:

מה המשמעות של המילה קורונה שהם שומעים כל היום.

חיידקים ווירוסים – שאנחנו לא יכולים לראות אותם אבל הם יכולים לעבור מאחד לשני ולגרום לנו לחלות,

הסבירו להם למה הם לא יכולים לבקר את סבא וסבתא בימים אלו, וצרו קשר בוידאו עם קרובי משפחה

בעיקר, תספרו להם איך אנחנו יכולים לשמור על עצמנו

לשטוף ידיים – הפכו את שטיפת הילדים לנעימה

לאכול בריא – הזדמנות לספר להם איך האוכל יכול לחזק את הגוף שלנו

להפעיל את הגוף – גם בבית, אפשר לקפוץ, להתגלגל על מזרן, להרים ולהוריד ידיים ועוד

ומה אם אתם בחרדה?
מאוד טבעי לחשוש בתקופה כזו,

אתם בטח זוכרים את ההסבר בטיסות להתנהלות בשעת חרום,

"אם אתם טסים עם ילדים, שימו קודם לעצמכם את מסכת החמצן ורק אחר כך שימו את המסכה לילד"

אז גם פה, דאגו לכם למקור הרגעה, כדי שתוכלו להיות כמה שיותר רגועים ליד הילדים.

אתם מוזמנים להעלות שאלות בקשר לתיווך המציאות לילדים, אני מבטיחה לענות.

יום נעים

The post מציאות בעידן הקורונה 1 – תיווך לילדים appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post אם תמשיכי להתנהג ככה לא יבואו אליך יותר חברים appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post על פורטנייט, אסטרטגיה והורות appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post על הורות והתנהלות בוקר appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post האמת? שקר! appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post 10 כללים להצבת חוקים וגבולות מוצלחים בבית appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post איך לעזור לילד להפסיק לבכות appeared first on אודיל רוזנפלד.

רגרסיה אינה הכרחית, וכשהשינוי מלווה בהכנה ותמיכה רגשית, סיכוי גבוה שלא תהיה רגרסיה.
אני מאמינה שמחשבה יוצרת מציאות, לטוב ולרע, לכן השלב הראשון הוא להאמין בילד שהכל יהיה בסדר, והוא ימשיך לתפקד באופן תקין בתחום הגמילה.

מה זו רגרסיה בגמילה מחיתולים?

ילד שהשלים גמילה מחיתולים, שולט בסוגרים שלו והשליטה אינה מתבטלת או נעלמת. מה שקורה הוא שיש ירידה ביכולת ההקשבה למסרים שהגוף מעביר למוח, והילד אינו פונה לשרותים להתפנות בזמן. בסופו של דבר, הילד כבר לא מסוגל להתאפק והשתן, או הצואה יוצאים בתחתונים, באופן חלקי, או מלא.

אז בואו נראה מהם הגורמים לרגרסיה וכיצד מומולץ להתנהל עם הילד.

גורמים רגשיים?

הרטבה ושינה הם שני תחומים שמושפעים ממתח רגשי.

אם הילד חזר להרטיב, ביום או בלילה, נבדוק אם יש תחום כלשהו בחייו שעשוי לייצר מתח מסוים.

כאמור, שינויים ידועים כמו תחילת גם חדש, מעבר דירה, לידת אח/ות, יכולים להוות טריגר רגשי להרטבה חוזרת.

במידה ואנחנו לא יודעים את הגורם, נחפש קודם במעגל הישיר של הילד, האם חל שינו בצוות הגן, חבר טוב שלו עזב את הגן, אירוע שהשאיר בו חוויה שלילית. במשפחה המצומצמת, אם מישהו חלה או נעדר זמן רב.

אם נמצא את גורמי המתח שמשפיעים על הילד שלנו, נוכל לשוחח איתו ולבדוק איך הוא מרגיש, לאפשר לו מקום לשיתוף ונכיל את רגשותיו ובמידת הצורך להיעזר באיש מקצוע.

במידה ולא מצאנו במעגל הישיר של הילד, נבדוק אם אנחנו, ההורים, מצויים במתח, בעבודה או מסיבות אישיות. הילדים שלנו מרגישים את מצבנו הרגשי, ועשויים להגיב למתח או דאגה של ההורים, בין אם הוא ידוע ומוסבר להם ובין אם לא.

במקרה כזה, כדאי לשתף את הילדים ברגשות שלנו ואם ניתן, גם בגורמים להן. שכן ילדים שלא מקבלים הסברים, ינסו למצוא הסבר בעצמם והם עשויים להמציא מדמיונם את ההסבר. הדמיון שלהם עשוי להיות פרוע בהרבה מהמציאות וליצור מתח נוסף.

טיפול ותמיכה בילד שחווה מתח או קושי רגשי, עשוי בהחלט להפסיק את ההרטבה.

גורמים פיזיולוגים?

בתחום הפיזיולוגי, שינויי מזג אויר הינם גורם עיקרי לרגרסיה בגמיל הלילה. במקרה כזה הפתרון פשוט, חימום החדר או הלבשת הילד בפיג'מה חמה יותר.

לעיתים רחוקות, הרגסיה נגרמת בעקבות מחלה, כאן מומלץ לפנות לרופא.

איך להגיב להרטבה?
ילד שהיה יבש מספר חודשים וחוזר להרטיב ירגיש חוסר שליטה בגופו.

תגובת ההורים להרטבה תשפיע על הרגשה שלו לגבי ההרטבות, על היחסים בינם לבינו, וגם, על ההישנות שלה.
הילד זקוק לחיזוקים של סביבתו המשמעותית, שכן הוא חווה חוסר הצלחה שחוזרת על עצמה.

נוכל לעזור לו בתגובה עניינית ככל האפשר.

כשהילד מרטיב, נציין את מה שאנחנו רואים "המכנסיים שלך רטובים, צריך ללכת להחליף לבגדים יבשים" וניתן לו אפשרות לבחור, "את/ה רוצה ללכת להחליף לבד או שנלך יחד ואעזור לך?"

אפשר להוסיף משפט אופטימי כמו "זה יעבור, הגוף שלך יודע לעשות פיפי וקקי בשירותים"

בהתאם לבחירתו, מחליפים וחוזרים במה שעשינו קודם ההרטבה.

כל הערה נוספת עשויה להתפרש על ידי הילד כביקורת או שיפוטיות, ולגרום לו להרגיש עוד יותר רע עם עצמו. מה שיעכב את החזרה לשגרה.

איך אפשר להפסיק את זה?

באופן טבעי אנחנו רוצים להפסיק את ההרטבה,

כדי לחסוך לילד/ה שלנו ולנו מבוכה,

כדי לחסוך לעצמנו את תוספת הכביסות בבית,

כדי להפסיק את התסכול, האכזבה, ואף הייאוש  שבאים עם ההרטבה,

אבל בואו נזכור, שכמו בתהליך הגמילה עצמו, הסוגרים של הילדים שלנו הם בשליטתם בלבד.

לכן כדאי להמנע מלחזור ולהזכיר לילד שלנו ללכת לשרותים. התערבות כזו עשויה ליצור התנגדות מצידו והרבה תסכול מצידנו.
אפשר לומר בקול "אני הולכת לעשות פיפי". כך איננו מתערבים בגופו ויחד עם זאת מעלים למודעות שלו את ההקשבה לגוף.

לייצר זמן הורים

ילד שחוזר להרטיב מקבל הרבה תשומת לב סביב ההרטבה, החלפת הבגדים וההתגייסות שלנו לכל אלו.

תשומת הלב והדאגה שלנו, עשויים להביא לו תחושת ערך ומשמעות, ובכך לשמר את ההרטבה.

התייחסות ענינית להרטבה תסייע להפחית את מוטיב תחושת הערך שנוצרה ממנה. וכדי לספק תחושת ערך טובה, נקדיש זמן בו ואנחנו והילד מבלים יחד. מומלץ להשקיע בבילוי משותף, ולא מתנה חומרית. לצאת לרכב באופניים, לשחק בכדור, לצייר יחד. או כל דבר שנעים לשניכם לעשות יחד.

למילים יש עוצמה

לא תמיד קל להישאר רגוע לנוכח הרטבות גם כשאנחנו יודעים שהתגובה הרצויה היא זו התומכת.

הילדים שלכם זקוקים לאמונה שלכם שהרטבה היא זמנית. ויותר מכך, אתם זקוקים לאמונה הזו.

אימרו לעצמכם משפטים מחזקים. המשפטים יכולים להיות בסגנון:

הוא שולט בסוגרים שלו, זו תקופה והיא תעבור.

הוא לא עושה זאת בכוונה.

הוא זקוק לאמונה שלי שהוא יתגבר על האתגר הזה.

אני מסוגל/ת לתמוך בו בתהליך הזה.

כל משפט שיחזק אתכם ויעזור לכם לחזק את הילד שלכםף, יהיה טוב.

אפשר לתלות על המראה בחדר האמבטיה או על המקרר את המשפטים.

לסיכום, מעברים ושינויים גורמים לעיתים לילדים לחזור להרטיב ביום או בלילה. אמנם זוהי תופעה המתרחשת בגופו, אך תגובה תומכת ועניינית של ההורים תסייע לילד להתגבר על התופעה.

רוצים לקרוא עוד מאמרים שכתבתי העוסקים בהורות וילדים?
תוכלו למצוא  מבחר כאלה בחלוקה לנושאים:
גילאי גן ובית-ספר | תינוקות ופעוטות | גמילה מחיתולים, גמילה מקקי

מחפשים מידע בנושא אחר הקשור להורות?
מוזמנים לשלוח לי הודעת ווטסאפ
054-2455815
או לשלוח מייל
info@www.odile.co.il

The post כשהוא ייכנס לגן עיריה תהיה רגרסיה נכון? appeared first on אודיל רוזנפלד.

אז כשהמטבח מבולגן, זה אומר בשבילי הרבה.
זה אומר שהם לא הזמינו לעצמם אוטומטית Take away למרות שהם יכולים (לגדולים יש כסף והם יכולים להחליט שזה סדר העדיפויות שלהם).

שהם מרגישים מספיק בטוחים בעצמם להדליק את האש בכיריים ולהכין לעצמם אוכל מבושל, ואני לא מדברת רק על חביתה.

שהם משקיעים בעצמם ובחברים שלהם ולא מסתפקים בסנדויץ עם חומוס.

שהם יודעים שהם יכולים להשאיר כלים מלוכלכים אחריהם, כי או שאני אנקה אותם או שמקסימום, אם זה לא נראה לי, אני אבקש מהם לנקות ולסדר למחרת, כשהם קמים, בניגוד למה שאני הרגשתי בבית הורי, שהכל בו חייב להיות נקי ומסודר בכל נקודת זמן.

וזה גם אומר שאולי יש שאריות במקרר שאני אוכל להינות מהם ?

אז איך זה קרה?
את ענין המטבח אני זוקפת לזכות האיש שאיתי, מכיוון שהוא אביר המטבח בבית. מאז היותם צעירים מאוד, הוא היה משתף אותם בבישולים שלו. בין אם היו עומדים לידו על שרפרף ובין אם הוריד את התבנית לשולחן נמוך כדי שיגיעו אליו. ( חיפשתי תמונה ולצערי לא מצאתי, בעידן ללא סמארטפון, היינו פחות שולפים מצלמה בכל הזדמנות).
בחופש הגדול של כיתה ב' הבכור התחיל להיות אחראי על הפעלת מכונות הכביסה של כל בני הבית. ומאז זה התפקיד שלו בבית.
הם תמיד היו שותפים שלי לצביעת הקירות, אין גוון של צבע לקיר, לארונות מטבח או לכיסא, שאני לא מייצרת יחד עם האמצעית "מערבבת הצבעים", שיודעת בדיוק איזה צבע להוסיף כדי להגיע לגוון הרצוי לנו.

לכל אחד מהילדים יש תפקיד בבית, הם לוקחים חלק במשימות הבית באופן שוטף. הם בחרו את תפקיד שיהיו באחריותם ואחראים לבצע אותו, בתדירות שנדרשת. מהבאת בקבוקים למיחזור, ועד קיפול מגבות נקיות. מדי פעם הם מבקשים לבצע תפקיד אחר, ואז הם צריכים לפנות ל"בעל התפקיד" ולבקש החלפה.

הם אוהבים את זה?
כמו כל אדם שפוי, הם היו מעדיפים לבלות עם חברים או לנוח ולא לעשות את המשימה שלהם. האמת, גם אני הייתי מעדיפה לשכב על חוף הים ולא לשטוף כלים. אבל הם מבינים, הם מבינים את העובדה הבסיסית שאם לא מרוקנים את הפח, בשלב כלשהו, אין מקום יותר לזרוק בו זבל, ואנחנו מצידנו, כבר לפני כמה שנים, הבהרנו להם שאמא ואבא לא מתכוונים לעשות את כל הדברים האלו עבור כולם.

מעבר לכך שאנחנו באמת זקוקים לשיתוף פעולה שלהם בביצוע מטלות הבית, התפקיד שלנו הוא להכין אותם להיות מבוגרים אחרים ועצמאים ושיתוף הילדים במשימות הבית בהחלט מקדמת אותנו בהשגת מטרה הזו.

אז בעצם הם יכולים להכין לעצמם אוכל כל יום, לא?!
האמת ששקלתי את זה כשהבכור הגיע לגיל 18. הוא גם יודע לבשל בעצמו והוא גם אוכל הרבה!!!
אבל לא, בואו לא נגזים, ביומיום, האיש ואני מכינים אוכל לכל בני הבית, ויחד עם זאת, העובדה שהם יודעים להכין לעצמם מטעמים, נותנת להם חופש, אמונה בעצמם וביטחון עצמי.

אין גיל שהוא מוקדם מדי

אז הנה מה שאנחנו כהורים יכולים לעשות כדי שילדים יהיו שותפים בבית
• לאפשר – ילדים צעירים רוצים לעזור, הם צריכים שנאפשר להם לעשות זאת, ולא נחסום אותם במקומות שאנחנו חושבים שלא מתאימים להם. כי אז, אנחנו מייאשים אותם ומורידים להם את המוטיבציה להיות שותפים.
• אין גיל מוקדם מדי – גם תינוק שמושיט את היד כשאנחנו מלבישים אותו הוא תורם, אם נדגיש זאת, זה יעודד אותו להמשיך ולתרום.
• נתחיל במה שהם אוהבים – כמו שהמנה שבן הזוג הזמין במסעדה נראית יותר טעימה משלנו, הילד מעדיף לבצע משימות של "גדולים" ולא לאסוף צעצועים, ובביצוע המשימה, הוא מפתח את תחושת המסוגלות שלו והביטחון העצמי.
אז כשהוא מבקש לערוך שולחן, כדאי לאפשר לו, גם אם הוא עדיין לא אסף את הצעצועים שלו.
• נעודד עשייה – הנושא שנשים עליו את הדגש הוא נושא שהילדים יזכרו ויושפעו ממנו. כשהילדים שלי היו חוזרים עם בגדים מלאים כתמי בוץ מהגן, ידעתי שהם שיחקו בחצר, כדי לעודד אותם להמשיך לשחק בבוץ, התייחסתי לזה ולא לכתמים עצמם.
• פרפקציוניזם הוא האויב של העשייה – הילדים כנראה לא יבצעו את המטלות במהירות ובאיכות שאנחנו מבצעים אותם, הם עדיין לא מיומנים לכך. אם נצפה זאת מהם, ונעביר ביקורת על אופן הביצוע, הם עשויים להמנע בפעם הבאה מהעשייה.
• הדרכה – נשקיע זמן ללמד אותם, תוך מתן חופש ליישום בדרך שונה משלנו. החופש הגדול, הוא הזדמנות נפלאה להקדיש להדרכה.

לסיכום: ילדים צעירים רוצים להיות שותפים, ככל שנאפשר להם זאת, ככה הם יאמינו בעצמם ויפתחו אומץ ואופטימיות למלא משימות בחייהם.
בכל גיל הילדים שלנו יכולים להיות מועילים ותורמים, כדאי להתחיל מוקדם, כשהם עדיין רוצים לעשות זאת.

The post אני אוהבת לנקות אחרי הילדים שלי appeared first on אודיל רוזנפלד.

שמתי לב שפעם בתקופה כל אחת מהן קורסת, חוטפת מחלה כזו או אחרת, כאב שמשתק, ומוציא אותן מתפקוד. למספר ימים.
כאילו הגוף שלהן אומר "עכשיו אין לך ברירה! את חייבת להפסיק קצת לתת".
האמת, זה ממש נחמד שיש כזו חברה שאת רק צריכה לבקש והיא מעניקה לך, הקשבה, חיבוק, טיפול, מתנה קטנה. וזה מאוד מפתה לאחת כמוני (שיודעת לבקש) להמשיך להיות בצד הזה.

איזון, חברות וקבלה

אבל מה איתה? איפה אני בחברות הזו מאפשרת לה להיות בקבלה?
לפעמים אני ממש מרגישה שאני צריכה להתעקש על המקום הזה בשבילן, וגם בשבילי.

ומה עם הילדים שלנו?

אנחנו רוצים שהם ילמדו לתת. "תחלוק את החטיף שלך" "הוא האורח שלך, תן לו את המשחק"

אנחנו מעודדים את אלו שמעניקים, וקצת פחות את אלו שלא מעניקים.

ומצד שני, כשאנחנו מדברים עם חבר/ה על הילד הזה שלא חולק, אנחנו אומרים, "זה, לא פראייר, כשלא מתאים לו הוא לא מוותר", משמע זה קצת בסדר לי שהוא לא נותן.

מילת הקסם היא איזון.

כי מי שכל הזמן מעניק, קורס מדי פעם.
ומי שכל הזמן מקבל, לא יודע לתת.

ילדים, קבלה ונתינה

אנחנו כהורים, משפיעים על האיזון הזה.
ילדים שבדרך כלל נוטים להעניק, לתת, ברגעים בהם הם מביעים חוסר רצון לתת, הם בעצם מאפשרים לעצמם לשים את הרצונות שלהם לפני הנתינה,
אם נקבל את הסירוב הזה בהבנה, בעצם נאפשר להם ללמוד את האיזון.

כן, זה דורש מאיתנו דווקא ברגע שאנחנו רוצים מהם משהו ומקבלים סירוב, לקבל את הסירוב. ואיך לומר, לקבל אותו באהבה.

וליהפך, הילדים שנוטים להיות בצד המקבל, נמשיך לבקש מהם, נמשיך להאמין בהם שהם יכולים לחלוק, צעצוע, אהבה, נתינה.

לא נוותר, לעודד אותם כשהם עושים, גם אם זה עם פרצוף חמוץ, נודה להם על הנתינה, על העזרה.
לא נוותר להם כי לוותר להם זה אומר לוותר עליהם.

אנחנו רוצים שהילדים שלנו ילמדו את האיזון,

אנחנו רוצים שהם יקשיבו לעצמם ולרצונות שלהם וגם יראו את האחר.

גם וגם,
אז נאפשר להם להתאמן בצד הפחות חזק שלהם, בבית.
ואם צריך, נזמן וניצור להם אפשרויות אימון.
במודעות,
כי הנטיה שלנו היא להתייחס אליהם כמו שהם מציגים את עצמם,
לבקש מזה שנותן ועוזר,
ולא לבקש כבר מזה שמסרב בדרך כלל לתת.
כי ככה יותר קל לנו.

אז לא.
בואו נעזור לילדים שלנו להתגמש, להאמין שהם יכולים להיות גם וגם.
השינוי הזה זה אפשרי, בכל גיל.
ככל שנעזור להם לעשות אותו כשהם צעירים, זה יהיה יותר מהיר.

ותודה לחברות שלי שאתן חברות שלי.

The post על קבלה, נתינה וקריסת מערכות appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post ניסים בצורת ילדים appeared first on אודיל רוזנפלד.

שהבכור שלי נולד, ידעתי כבר לאיזה גן הוא ילך. התמזל מזלי שהכרתי בעלת גן פרטי שעליה סמכתי.

אבל כשהוא הגיע לגיל 3 הוא היה צריך לעבור לגן אחר. כך שלא ממש הצלחתי להתחמק מהמשימה לחפש עבורו את מקום הכי מתאים.

כך או כך, כל הורה צריך בשלב זה או אחר להחליט באיזו מסגרת חינוכית הוא מפקיד את ילדיו. ואנחנו נדרשים למשימה הזו מספר פעמים במהלך היותנו הורים.

אז איך בוחרים את המסגר המתאימה ביותר עבור האוצרות היקרים שלנו?

למאמר שלי שפורסם באתר מילון האוכל של ישראל

The post איך לבחור גן לילד שלנו? appeared first on אודיל רוזנפלד.

מה עשינו לו?

הורים טריים לילד שני דואגים בעיקר לרגשותיו של הילד הבכור בבית. התינוק צורך זמן טיפול ואנרגיות, ביום ובלילה וכבר אי אפשר לתת את אותה תשומת הלב שהכיר הבכור לפני לידת התינוק.
אם נסתכל על התנהגות ילדים בחודשים הראשונים אחרי לידת תינוק, נוכל בטעות לחשוב שההחלטה להביא ילד נוסף למשפחה אינה טובה עבורו.
שהוא מתחיל לבטא רגשות שליליים, כלפינו או כלפי התינוק והסביבה. זה השלב שרגשי האשמה וההתלבטויות מציפים אותנו. כי אנחנו יודעים שעד לא מזמן נתנו לו להרגיש שהוא מיוחד, מקסים, אהוב, והיינו פנויים אליו כשרק ביקש.
וזה, כבר לא יחזור להיות כמו שהיה פעם.
אבל האמת היא שאנחנו יכולים לתת לילד שלנו להרגיש טוב, אם רק נדע למה הוא זקוק באמת.

אז איך נותנים לילד להמשיך להרגיש מיוחד גם אחרי שנולד לו אח?

• אחד על אחד – הילד שלכם היה רגיל לקבל אתכם רק בשבילו. יחד עם הצורך בהרגשה שהוא חלק מהמשפחה שהתרחבה, הוא זקוק להמשיך להרגיש שהוא ייחודי. הקדישו זמן שבו אתם רק איתו, ללא האח. זמן לבילוי משותף, בבית או מחוצה לו.
  כדאי שיהיה לו זמן כזה באופן קבוע, ושהוא יבחר מה תעשו בזמן הזה.
• אתה גדול – עד אתמול, הוא היה "התינוק" שלכם, ולא ממש משנה בן כמה הוא היה. יכול להיות שהוא נראה פתאום ענק ליד התינוק אבל עדיין, חשוב להתייחס אליו לפי גילו. אם אתם רוצים שירגיש גדול, תראו לו את היתרונות של היותו בוגר יותר מהתינוק.
  אימרו לו כמה טוב שהוא יודע לדבר ויכול לומר לכם מה הוא רוצה וצריך ואתם לא צריכים לנחש זאת מהבכי שלו.
  חזקו אותו כשהוא לוקח לבד צעצוע שהוא רוצה לשחק בו.
  ציינו כשאתם מבלים יחד את היתרון בהיותו בוגר ומתאים לבילוי המשותף, גן שעשועים, הצגה, נסיעה באופנים ועוד.
• אפשרו לו להועיל – ילדים מקבלים תחושת ערך גדולה מעצם היותם תורמים ומועילים לאנשים שחשובים להם. אפשרו לו להועיל במשימות שקשורות אליו ולבית בכלל.
  ציינו בפניו כמה הוא מועיל ותורם כשהוא מתפשט לבד, שם את הבגדים שלו בסל כביסה, ועוד.
  אפשר גם להציע ממנו לעזור עם התינוק, אבל לקבל בהבנה אם הוא מסרב.
• אתה יחיד ומיוחד –הכי פשוט שיש, ציינו בפני במה הוא מיוחד. מה אתם אוהבים בו, בגופו, במעשים שלו, באופיו.
  כך תחזקו בו את התחושה שאמנם יש לו אח או אחות שדומים לו אבל זה לא מפחית מהייחודיות שלו.
• חבקו, נשקו, ולטפו – פעוט או ילד שיש לו אח תינוק, מבחין בראש ובראשונה בכך שאנחנו מחבקים, נושאים, מנדנדים את התינוק הצעיר, והרבה. המשיכו לחבק ולנשק גם את הבכור, ציינו בפניו כמה המגע שלו נעים, הזמינו אותו לחבק אתכם ולנשק אתכם. כשאתם מאכילים את התינוק, הזמינו אותו לשבת קרוב אליכם.
• האח המאוהב – המתנה הכי גדולה שתינוק נותן לאח גדול הוא האהבה. תינוקות מעניקים את החיוכים הכי גדולים שלהם לאחיהם הגדולים. הם גם נרגעים לעיתים קרובות רק מלראות את אחיהם. בכל פעם שזה קורה, ציינו בפני הילד שלכם עובדה זו.
• אתה מקנא – קנאה אינה רגש מולד, היא רגש נרכש. ילד שנולד לו אח ירצה לקבל את אותו יחס שקיבל לפני לידת האח, הוא יבקש דברים בדיוק מתי שאתם מאכילים או משכיבים את התינוק ואולי אפילו יבקש להחזיר את התינוק לבית יולדות. אם נגיד לו שהוא מקנא, הוא ילמד את המושג ויבין שזה משהו שאנחנו מיחסים לו משמעות שלילית. אם נכיר ברצון שלו וברגשותיו, גם אם לא נוכל לספק אותם באותו רגע, הוא ילמד שרגשותיו לגיטימיים וירגיש טוב עם עצמו.

אחים הם מתנה עבור ילד, יש תקופות שזה לא נראה כך בכלל. ככל שנדע להתיחס לכל ילד על פי צרכיו הפיזיים והרגשיים, כך הוא ירגיש יחיד ומיוחד גם עם אחים נוספים בבית.

The post איך נעזור לילד להרגיש מיוחד גם אחרי שנולד לו אח appeared first on אודיל רוזנפלד.

• הדגש בה הוא על ההווה – נתמקד בכאן ועכשיו
• אין בה מדידה – היומיום של ילדנו עמוס במדידה, זה מקום להנות מהעשייה עצמה
• מטרתה הנאה, ולא תפוקות – רוב הילדים שלנו כנראה לא יהיו פרימה בלרינה, או שחקני NBA
• יש בה חופש ובחירה

כל אלו, שונים ממאפיני העבודה ומקנים לילדים כישורים נוספים. העבודה של הילדים שלנו היא מסגרת הגן / בי"ס.

אני מאוד ממליצה לא למנוע מילד חוג בגלל התנהגות לא נאותה. הרי הפעילות היא זו שמחזק ומעצימה את הילדים, וממקום זה, תבוא המוטיבציה להתנהגות חיובית.

The post איזה חוג מתאים לילד שלי? appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post אז איך היה בגן מתוקי? appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post "אמא, אני לא רוצה ללכת לגן!" appeared first on אודיל רוזנפלד.

Image courtesy of Stuart Miles / FreeDigitalPhotos.net

The post ממה אתה מפחד? אמרתי לך, כבר אין טילים! appeared first on אודיל רוזנפלד.

• לטפל בעצמנו כדי שנוכל לדאוג להם– בהוראות בטיחות במטוס מנחים את המבוגר בשעת חרום לשים קודם כל את מסכת החמצן לעצמו ואחר כך לילד שאיתו. כך נעשה גם עכשיו, נבצע מה שצריך ונכין את עצמנו כדי שנוכל להיות רגועים כשאנחנו עם הילדים.
נכין את המרחב המוגן בבית, נבדוק את מיקום המרחב המוגן כשאנחנו יוצאים מהבית, נתכנן את פעולותינו במידה ותתפוס אותנו אזעקה מחוץ לבית, או בעת נסיעה.

• אמרו לילדים את האמת, מותאמת לגיל וליכולת ההבנה של הילד. לילדים מעל גיל 4 אפשר לומר שיש מלחמה וחשוב לפרט כיצד אנחנו מגנים על עצמנו כשיש סכנה.

• דונו ופרטו את המצב על פי רמת הענין שלהם. אם הילדים זקוקים ליותר מידע, הם כבר ישאלו אתכם שאלות. ענו להם על השאלות בצורה קונקרטית, השתדלו לחסוך מהם את רמת החרדות שלכם.

• תארו להם מראש מה תעשו בעת אזעקה תנו להם תקפיד למקרה של כניסה למרחב מוגן, התפקיד יעזור להם להיות ממוקדים בעשייה לה אנו זקוקים בזמן המועט שיש לנו.

• ילדים מודאגים – עבור ילדים שמביעים חשש מהמצב, פרטו את אמצעי ההגנה וזהירות שננקטים. החל מהצבא וכוחות הביטחון ועד אליכם בבית.

• שגרה מרגיעה – עד כמה שניתן, נשמור על שגרה קיימת. ואם לא ניתן, ניצור שגרה חדשה עליה נספר לילדים. יש בה בשגרה תחושה של יציבות ושליטה במצב וזה רק יכול להועיל בימים אלו.

• אם הילדים שלכם מהסוג החוקר, הכינו את עצמכם. חישבו על תשובות שתרצו לתת להם לשאלות השונות ואיספו את המידע הדרוש לכם לכך. מותר בהחלט להגיד שאתם לא יודעים לפעמים ואז תלכו לבדוק ותחזרו אליהם עם תשובה.

• היו אופטימיים – ילדים הם אופטימיים מטבעם, בימים כאלו, חלקנו קצת פחות. חשוב שלא נבטל את האופטימיות שלהם ואולי להיפך, ננסה קצת להידבק בה.

• התקשורת לא תורמת – חיסכו מהילדים את התמונות החוזרות ונישנות של הטילים והדיונים הפוליטיים/צבאיים. עם ילדים גדולים אפשר לראות כמה דקות אבל אח"כ לסגור את הטלויזיה.

• שתפו ברגשות, לא בעוצמות – הילדים שלנו מרגישים אותנו, תמיד. נשתף אותם במצב ובמה שאנחנו מרגישים. ויחד עם זה, הם צריכים להרגיש מאיתנו ביטחון, כדי שהם יוכלו להיות בטוחים. בין אם החלטנו לשלוח אותם לגן או להשאיר אותם בבית, אנחנו, והם דרכנו, צריכים להרגיש שזה הדבר הנכון ביותר עבורם.

אני מאחלת לכולנו ימים שקטים!

The post מה? מלחמה? appeared first on אודיל רוזנפלד.

"אין לו סבלנות"

"הוא לא מסוגל לשחק לבד דקה"

אנחנו מודאגים, כי נדמה לנו שהילד שלנו מתקשה במיומנות שנראית לנו חשובה עבורו.

יש שני דברים שאני ממליצה להורים לעשות בעניין:

1. לקחת פנקס ועט ולהתבונן היטב בילד, ולרשום לעצמנו כל פעם שהוא כן מפגין את אותה מיומנות שלגביה אנחנו מודאגים, סביר להניח שבסוף השבוע, נהיה קצת יותר מעודדים.
2. כדי שנוכל גם לחזק אצלו מיומנות זו, בכל פעם שאנחנו מזהים שהוא משתמש בה, נציין זאת בעיניו ונעודד אותו על כך. ופה יש קצ' כי לפעמים הוא יפגין את אותה תכונה מולנו וזה לא יהיה לנו כל כך נוח, כמו להפגין ביטחון עצמי בכך שהוא מתנגד לבקשה שלנו. במצב כזה נצטרך להחליט מה יותר חשוב לנו להדגיש באותו רגע.

The post נדמה לך שלילד שלך "אין את זה?" בוא נבדוק appeared first on אודיל רוזנפלד.

מוכר? בטח שמוכר, כמעט בכל בית ישנה תקופה שמפגשים בין ילדים אחר הצהריים הופכים לסיוט.

מוזמנים לקרוא מאמר שלי שפורסם בסלונה

The post איך לעזור לילד שמתקשה לארח חברים appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post ילד מאושר הוא ילד בריא- פתרונות פרקטיים לחיזוק מערכת החיסון בילדים ותינוקות appeared first on אודיל רוזנפלד.

אז מה אפשר לעשות?

מנשא – ניתן לשאת תינוק במנשא בד, בתנוחת ערסול, החל מהלידה. בין אם זה בד אחד ארוך או מנשאי "טבעות" למיניהם, מנשאים אלו הם המומלצים ביותר בחודשים הראשונים לחיי התינוק.
עבור תינוקות הסובלים מגזים, העיטוף והתנוחה העוברית בה הם נמצאים במנשא, מרגיעים בשעות הקשות של הגזים.

עיטוף – לעטוף ממש כמו  "בבושקה", עם שמיכת עיטוף ייעודית או שמיכת פלנל. העיטוף יוצר "חיבוק" ומרגיע את התינוק. תוכלו למצוא באינטרנט מגוון סרטים המסבירים כיצד לעטוף תינוק.

חליטת צמחים – מומלץ לאמהות מניקות להכין חליטה ולשתות לפחות 4 כוסות ביום. מרכיבי החליטה מגיעים לחלב האם ומקלים על התינוק.

1 כפית גרגירי שומר
1 כפית גרגירי אניס
אפשר להוסיף קצת הל
לבשל בשתי כוסות מים
אפשר להמתיק
האמא צריכה לשתות לפחות 4 כוסות ביום

כדור פיזיו – אם יש בידכם כדור פיזיו, שבו עליו כשהתינוק מחובק בידכם, או במנשא. קפצו קלות על הכדור, התנועה מרגיעה את התינוק, שכן הוא היה רגיל במשך 9 חודשים לתנועה כזו, בתוך הרחם.

תכשירים למיניהן – בתי המרקחת מלאים בתכשירים לטיפול בגזים של תינוקות. הורים מדווחים על חלקם שהם מקלים על הכאב. אין תכשיר אחד מומלץ ושימו לב שלא כולם עברו בדיקות רפואיות. לרוב, עד שאנחנו עושים סבב של כל התרופות, כבר עוברת תקופת הגזים.

תנוחת "נמר על ענף" – זוהי תנוחת אחיזה של התינוק בה הראש שלו לכיוון המרפק של המבוגר וכף היד של המבוגר אוחזת בבטן שלו. הלחץ העדין המופעל על הבטן מרגיע את הכאב. השעינו את גב התינוק על הבטן שלכם או הניחו את היד השניה על גב התינוק כדי הבטיח אחיזה בטוחה.

עזרה – התקופה הזו בהחלט יכולה להיות מייגעת. ואנחנו נהיים חסרי סבלנות או פשוט מאוד מתוסכלים על כך שהתינוק שלנו סובל ואנחנו לא יכלים לעזור לו. לפעמים ידיים רגועות יותר, של מישהו שכן ישן בלילה ופחות מחובר רגשית לכאב של התינוק, מעביר רוגע וביטחון לתינוק ומסייע בהרגעה.
אם אתם יכולים לקבל עזרה מקרובים ומכרים, אשריכם, אם לא, תשקלו לקבל עזרה בתשלום. תראו את זה כמשכנתא, לתקופה הזו יש השפעה על המשך היחסים שלכם עם התינוק הזה ולפעמים ההשקעה שווה כדי שתוכלו להיות יותר רגועים ופנויים לתינוק שלכם.

אז מתי זה באמת עובר? – לרוב כאבי הגזים מתחילים סביב גיל שבועיים ועוברים בגיל 4 חודשים, עצה שלי, אל תעמדו עם סטופר על השעון, לכ ממוצע יש יוצאים מן הכלל, ואם שתינוק שלכם נכלל עמם, אתם עשויים להתאכזב מאוד.

ואם כל זה לא עוזר?

באופן טבעי, כשהתינוק שלנו בוכה, אנחנו מנסים להבין מה הצורך שלו ולפתור אותו. כשהפעולה שלנו מביאה להפסקת הבכי, אנחנו נרגעים בעצמנו. יחד עם זאת, לפעמים, לא נוכל להפסיק את הבכי ואף יתכן שהתינוק זקוק לבכי עצמו, כדי לפרוק מתחים ורגשות. ואז, תפקידנו הוא לחבק אותו ולהכיל את אותו בכי.

The post הצילו! התינוק סובל מגזים appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post איך לבחור חוג לילד appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post איך להתחיל את שנת הלימודים ברגל ימין? appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post מי קרא לזה חופשת לידה? appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post רעיונות ליום הולדת וליצירת עצמאות אצל ילדים appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post לא רק ביום המשפחה appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post כל העולם במה appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post הורות appeared first on אודיל רוזנפלד.

זהו, עכשיו זה הדבר האמיתי.

יש יומיים של חסד בבית היולדות, שם מישהו משגיח ואנחנו יכולים לקבל הנחיה ותשובות. ואח"כ זה נגמר, חוזרים הביתה עם התינוק החמוד וזה אנחנו והוא.

עכשיו אתם חווים את זה, התקופה שלאחר הלידה היא מסוג הדברים שעד שאנחנו לא שם, אנחנו  חווים משהו דומה.

מדהים כמה היצור הקטן הזה משנה את כל ההוויה בבית. עכשיו, אנחנו סביבו מנסים למלא את צרכיו על הצד הטוב ביותר. בכל רגע עולות שאלות רבות להניק או לא להניק? האם הוא אכל מספיק? למה הוא בוכה? הוא אמור לישון כל כלך הרבה? זה בסדר שהוא לא ישן עכשיו? וצריך לקבל החלטות.  עצות יש בשפע, אמא, אחות, חברה, אבל מה מכל זה מתאים לנו ולתינוק שלנו?. תינוק קטן שמעורר בנו דברים גדולים. ההורמונים משתוללים, הרגשות מציפים, אושר גדול שמהול לפעמים בחשש.

אנחנו רגילים להיות עצמאים וקשה לנו לקבל עזרה. הפעם זה קצת שונה. שילוב של התאוששות מלידה, חוסר שינה, וטיפול בתינוק סביב השעון. אין לנו ניסיון וגם לא ממש למדנו איך עושים את זה.

יחד עם זאת, אפשר גם אחרת, אפשר לרכך את הנחיתה ולקבל תמיכה לאחר הלידה.

דולה פוסט פרטום היא אישה שבמקצועה, מלווה ותומכת לאחר לידה.

נעים מאוד, שמי אודיל רוזנפלד ואני דולה פוסט פרטום.

אחרי שאכיר אתכם מעט, אספק לכם ליווי ותמיכה מקצועית כדי שתרגישו בטוחים ורגועים בתקופה שלאחר הלידה. להלן חלק מהתחומים בהם תוכלו לקבל ממני תמיכה והדרכה מקצועית:

• הזנת התינוק: הנקה או הזנה בת.מ.ל (תרכובת מזון לתינוקות)? אספק לכם את התמיכה וההדרכה בדרך בה תבחרו.
• טיפול בתינוק: החתלה, הלבשה, ניקוי טבור, אמבטיה ועוד. אדריך ואעשה יחד אתכם.
• ארגון סביבת התינוק: הדרכה לארגון סביבה בטיחותית לתינוק. מיקום ריהוט ואביזרים בצורה יעילה ונוחה לתפעול. (ניתן ומומלץ להתייעץ עוד לפני הלידה).
• הרגעת התינוק, התמודדות עם בכי, גזים, שינה.
• התאוששות האם מהלידה: תזונה נכונה, חיזוק הגוף.
• תמיכה רגשית: אני שם בשבילכם, בשביל לשמוע גם את מה שקשה ואת התחושות הפחות חיוביות, ממקום ניטראלי (לא הכרתי אתכם לפני הלידה) ומכיל. במידת הצורך, אפנה לטיפול ע"י גורם מקצועי.
• יציאה מהבית עם התינוק: איך להתארגן ליציאה מהבית עם התינוק? מה לקחת, איך לתזמן? אדריך אתכם ואלווה אתכם בפעמים הראשונות.
• טיפת חלב וגורמים מקצועיים: אדריך אתכם לפני פגישה ואלווה אתכם.
• הדרכה לגבי התמודדות עם אחים בוגרים בבית, סביב לידת תינוק.

התמיכה, והכלים שתקבלו יספקו לכם ביטחון ורוגע בהמשך מסע ההורות העצמאי שלכם.

אני מזמינה אתכם לשיחה טלפונית לא מחייבת 054-2455815, בה אשמח לענות על כל שאלה.

שלכם, אודיל

The post ליווי לאחר לידה appeared first on אודיל רוזנפלד.

הורות היא אחד העיסוקים (עם לא ה..) המשמעותיים בחיינו. לבטח הוא הממושך ביותר.

להיות הורה הינו תפקיד מורכב ומרתק, אולם אף אחד מאיתנו לא נדרש לעבור הכשרה או לימודים בנושא, לפני שאנחנו הופכים להיות הורים.

לא פעם, היומיום שלנו עם הילדים נראה שונה ממה שהיינו רוצים ואנחנו מרגישים שאין לנו מספיק ידע וכלים לשנותו.

אני מזמינה אתכם לבוא וללמוד הורות בשיטת אדלר הדרכת הורים

The post סדנה להורים בגישת אדלר appeared first on אודיל רוזנפלד.

מה הילדים שלנו יזכרו מאיתנו בבגרותם? קרן צוריאל־הררי יצאה למסע בין פסיכולוגים, מורים וחוקרים, כדי להבין מה יוצר אצל ילדינו זיכרונות טובים, שהם הבסיס לבריאות נפשית. היא חזרה עם רשימה מפתיעה בפשטותה, ולכן כל כך חמקמקה

סטטוס תמים שהעלתה חברה בפייסבוק טלטל את עולמי. היא תרגמה פוסט ותיק מהבלוג של ארין קורט, מורה ומאמנת הורים קנדית, שסיכם את עשרת הדברים שילדים הכי זוכרים לטובה מהוריהם. הרשימה כללה בעיקר פעולות ומעשים פשוטים ויומיומיים, וגרמה לי בן רגע לגרור את עצמי לבדיקת עומק אינטנסיבית: כמה מהדברים האלה אני עושה עם ילדיי? בכמה מהם אני משקיעה מספיק תשומת לב וכוונה, מתוך הבנה שדווקא המעשים הללו עשויים להיחרת במוחם הרגיש?

אל תשכח מי אוהב אותך

הרשימה הזאת נגעה בעצב חשוף ומעט מושתק, בשל ניחוח אגואיסטי הנודף ממנו: הרצון שילדינו יתרפקו על זיכרונות טובים מאיתנו, השאיפה שיספרו בבוא היום לכולם אילו הורים טובים היינו. אבל יש פה כמובן הרבה יותר מזה. זיכרונות ילדות טובים הם היסודות שעליהם נבנים אנשים מבוגרים בריאים בנפשם. לכן בשבועות האחרונים הרשימה הזאת תלויה מעל המחשב שלי. בעקבותיה יצאתי למסע בין פסיכולוגים, מורים, חוקרים בינלאומיים ומחקרים עדכניים, כדי לגבש רשימה של דברים שילדים זוכרים מהוריהם לטובה בבגרותם. הרשימה הזאת כמובן אינה ממצה את כל הזיכרונות הטובים של ילדים, אבל היא חושפת בבהירות את העקרונות המנחים שיוצרים אותם. והם הרבה פחות מסובכים ממה שאולי היה נדמה.

1. זוכרים את הזמן שהוקדש רק להם, בלי האחים שלהם

זכרון ילדות

ארין קורט היתה מורה במשך 17 שנים. היא לימדה ילדים בכל הגילים, אבל בעיקר בני 8–12, בחמש מדינות, כולל קנדה שבה נולדה. ביום האם היא נהגה לבקש מהילדים לכתוב המלצה איך להיות אמא טובה ולפרט מה אמא שלהם עושה בעבורם שגורם להם להרגיש אהובים ושמחים. "לאורך השנים קיבלתי תשובות מיותר מאלף ילדים, ומה שמדהים הוא שלא משנה מאיזו מדינה הם היו ובאיזו תרבות גדלו – הם נתנו את אותן תשובות", היא אומרת בשיחה מביתה בלונדון, שם היא מתגוררת בארבע השנים האחרונות. "מה שחזר על עצמו הוא שהילדים רצו זמן ממוקד עם ההורים, אחד על אחד, בלי אחיהם. וכשאמרתי להם, 'אתם יודעים שההורים עסוקים, אין להם מספיק זמן', הם אמרו שזה לא חייב להיות הרבה זמן, זה יכול להיות רק חצי שעה".אז לא צריך לארגן אירועים גרנדיוזיים בשביל לגרום לילדים אושר. רק שהאחים שלהם לא יהיו בתמונה."נכון. מספיקה חצי שעה של זמן אחד על אחד, וזה מושלם. הילדים לא צריכים הרבה, רק צריכים לדעת שהוריהם עושים מאמץ ממוקד לבלות איתם לבד זמן איכות. כשאני עובדת עם הורים אני מציעה להם לפתוח את היומן, לקרוא לילד ולומר לו: 'אנחנו נעשה משהו יחד, רק אתה ואני, מה תרצה שזה יהיה?', ואז לכתוב את זה ביומן. הילד מחכה לאירוע כזה בהתרגשות, ההורים יכולים לארגן את לוח הזמנים שלהם, וזה מלא משמעות עבור הילד, כי הוא יודע שאמא או אבא מתאמצים לבלות איתו".

2. זוכרים שפשוט נתנו להם לשחק

ביולי השנה פרסם ארגון Play England מחקר עם מסקנות מאוד עצובות: כ־70% מההורים אמנם שיחקו בחוץ בילדותם, אבל כיום הם פוחדים להרשות לילדיהם לצבור אותן הרפתקאות. 32% מהילדים בבריטניה מעולם לא טיפסו על עץ, רבע מהם מעולם לא התגלגלו במורד גבעה ועשירית מהם מעולם לא רכבו על אופניים. רק 40% מהילדים מתענגים היום במשחק בחוץ יותר שעות מאשר בבית, לעומת 72% מבני דור ההורים, אף שההורים מספרים שהזיכרונות הטובים ביותר שלהם קשורים במשחקים דמיוניים שהמציאו בחוץ."ודאי שילדים רוצים לשחק בחוץ. הם מתים על זה, מה יש לא לאהוב בזה? הכל כל כך מרגש, יש כל כך הרבה דברים לחקור ולגלות ואפשר ליצור שם כל כך הרבה זיכרונות טובים", אומר ד"ר ריצ'רד וולפסון, פסיכולוג ילדים בריטי בעל שם עולמי. "כשהייתי ילד הייתי קם בבוקר, יוצא החוצה לשחק ולא רואה את המשפחה שלי עד הערב. זה השתנה. רוב ההורים היום חושבים שיש סכנות רבות בחוץ, מאוד מגוננים על הילדים, וכתוצאה מכך הם משחקים בחוץ הרבה פחות".וולפסון עובד עם ילדים ומשפחות, מנתח ומבצע מחקרים, ופרסם יותר מ־20 ספרים. כמה מהם עוסקים בטיפול בילדים שחוו טראומה ובתהליך הכנתם למתן עדות בבית משפט. הוא מסביר שהשהייה בחוץ חשובה גם מעבר לצבירת זיכרונות חיוביים. "להיות בחוץ, לשחק עם ילדים אחרים, לטפס על עצים ולשחק בדשא", הוא אומר, "כל אלה חיוניים להתפתחות הפיזית, הרגשית והחברתית של הילדים. הורה שמגונן על ילדיו בצורה מוגזמת גורם להם להפסיד חלק חשוב בחייהם, כמו היכולת להעריך סיכונים, שחשובה מאוד בבגרות. איך ילד שנשאר בתוך הבית ולא מקבל הזדמנות לחקור את העולם שבחוץ יתמודד כבוגר בחברה שיש בה סיכונים כל הזמן?".גם לארין קורט הילדים אמרו שהם רוצים "פשוט לשחק". אבל "פשוט לשחק" יכול להיות גם במחשב או בסוני פלייסטיישן. "הם אמרו שהם רוצים לשחק בחוץ, אבל הם בעיקר רצו את המרחב והזמן לבחור מה לעשות", היא אומרת. "אתן לך דוגמה. בשבוע שעבר שמעתי במקרה ילד בוכה מאוד. אמא שלו, שניסתה לקחת אותו לשיעור טניס, צרחה עליו, והוא רק בכה ואמר: 'אני מצטער אמא, אני פשוט כל כך עייף', וכמעט התחלתי לבכות בעצמי. מה שהילדים רוצים זה זמן לשחק באופן חופשי, לא לוח זמנים של פעילויות."התלמידים שלי אמרו שחוגים זה כיף, אבל לא כל הזמן. ואני זוכרת ילד שהתפרץ ואמר 'לא מרשים לי להיות ילד'. הוא ממש רעד ובכה. 'אני רוצה לבוא הביתה, להחליף בגדים לפיג'מה, לעשות שיעורים ובשאר הערב לקרוא, לשחק ברכבות שלי או לעשות מה שאני רוצה. שירשו לי להיות ילד'".אז ההורים חושבים שהם מצוינים כשהם שולחים את הילדים להרבה חוגים, אבל זה לא בהכרח מה שהילדים רוצים."לא, הם רוצים את הזמן והמרחב להיות יצירתיים וחופשיים. ילדים צריכים חוג אחד, אולי שניים. שאר הזמן שלהם צריך להיות מפוקח, שלא ישחקו רק במחשב ובאקס־בוקס, אלא שיעשו דברים אחרים – יקראו, יציירו, יהיו יצירתיים, ויצירתיות נובעת מזמן שקט. אמהות חושבות שהן צריכות כל הזמן לעשות דברים עם הילדים שלהם, אבל לפעמים הילדים עושים דברים מבריקים דווקא כי אף אחד לא התערב ולא ניסה לכוון אותם. פשוט תנו להם להיות. תנו להם שעה־שעתיים של משחק לבד, להיות חופשיים ויצירתיים עם המחשבות שלהם ולחקור דברים".

ארין קורט. "להראות מאמץ"

3. זוכרים שהקפידו איתם על מזון בריא

כמעט כל ילד יעדיף שוקולד או עוגה על פני סלט. קורט לא מתווכחת עם ההנחה הזאת, אבל מאירה צד אחר, והוא המשמעות הרבה שיש לניסיון של ההורים לגרום להם לאכול בריא בכל זאת. "כששאלתי ילדים", היא אומרת, "הם אכן אמרו: 'כן, אנחנו רוצים ממתקים, אבל אם אנחנו רואים ילד אחר שאמא שלו הכינה לו אוכל בריא, אנחנו מקנאים'". ההכוונה למזון בריא, שחלק מההורים נמנעים ממנה בשל חשש מעימות עם הילד, עשויה דווקא ליצור זיכרון חיובי אצלו. "לפעמים ילדים לא אומרים מה שהם חשים בתוכם, ובתוכם הם יודעים שהכנה של אוכל בריא מראה שלהורים שלהם אכפת מהם. אם להורים שלך לא היה אכפת והם היו אומרים 'כן, כן, תאכלי כמה ממתקים שאת רוצה', באמת היית מרגישה שאוהבים אותך ודואגים לך? לא במיוחד".

4. זוכרים אינטימיות

זכרון ילדות

ד"ר קתרינה ווד היא פסיכולוגית קלינית שמתמחה בטראומות בילדות. היא הקימה את רשת מרכזי הטיפולים Wilshire Valley בקליפורניה, והיא עצמה מטפלת בלוס אנג'לס בילדים ובמבוגרים שסובלים מטראומות ילדות מכל הסוגים. בשיחה איתה מביתה בלוס אנג'לס היא אומרת ש"רוב הדברים שילדים זוכרים בבגרותם אינם אירועים יוצאי דופן, אלא דווקא הדברים היומיומיים הפשוטים שהיו בהם חילופי אהבה. בשבילי, זה הזיכרון של אמא שלי מלמדת אותי לגדל עגבניות כשהייתי קטנה. עיבדנו את האדמה יחד, זרענו והשקינו, היא לימדה אותי על הטבע וגם צחקנו ונהנינו תוך כדי. זה היה רגע סודי, אינטימי ויקר בינינו, שנשאר אצלי כזיכרון חזק מאוד עד היום. אירועים כאלה הם זרעים קטנים בעלי ערך עמוק לדרך שבה אדם מרכיב את המוזאיקה של חייו".אז לא המתנות הגדולות והיקרות הן שייחרתו בהכרח בזיכרון של הילדים שלנו."לא, בכלל לא. דווקא הפרטים הקטנים יוצרים את הרגעים הקריטיים בחייהם של ילדים, ואסור לזלזל בחשיבות שלהם. זה גם לא עניין של כסף. משחק דמקה, לבנות יחד בלגו, לשתול ירקות בחצר האחורית כמו שאמא שלי עשתה, לצאת יחד להליכה בפארק או לשחק בכדור. הזיכרונות האלה הם בעלי הערך הכי גדול לאורך זמן. בסופו של דבר, כשאדם מסתכל לאחור על חייו, הדרך שבה אהבו אותו חשובה יותר מכל דבר אחר. אני מטפלת באנשים שלא היו נאהבים, שלא הראו להם אהבה בדרך שבה הם נזקקו לה, וזה הותיר חלל גדול מאוד בחייהם".קורט מחזקת את הגישה הזאת. התלמידים שלה סיפרו שאהבו מאוד את האינטימיות של הזמן שלפני השינה – כשהוריהם באו לחדרם, כיסו אותם, שרו להם או סיפרו סיפור. חלק אהבו לשמוע סיפורים מהילדות של אמא, "כי הם אוהבים לשמוע על אמא כאדם אמיתי שעשה דברים מטופשים או הסתבך בצרות. מכאן נובע הקשר בין הילד לאמא, כי היא היתה כמוני". ילדים אחרים פשוט אהבו חיבוקים, נשיקות ושיחות פרטיות. "אלה הדברים הקטנים ביותר שעושים את ההבדל הגדול ביותר, ואסור לזלזל בהם", היא אומרת. "הורים היום חושבים שהכל צריך להיות גדול, ענק, גרנדיוזי, אבל דווקא הדברים הקטנים ביותר מרכיבים את הזיכרונות החשובים ביותר."יום אחד, למשל, נכנסה לכיתה שלימדתי בה נערה בת 14, מדלגת מאושר. הילדים צחקו עליה שהיא מתנהגת כמו תינוקת, וכששאלתי אותה מה קורה היא השיבה בחיוך מאושר: 'אמא שלי כתבה לי פתק ומצאתי אותו עכשיו בתיק שלי'. חשבתי לעצמי, גם בגיל 14 הם עדיין אוהבים את זה. היחס הספציפי הזה הוא משהו שזוכרים וממשיכים לאהוב ולזכור גם כשגדלים".

5. זוכרים שדרשו מהם להתנהג יפה

תלמיד של קורט נכנס פעם לכיתה מחייך, היא מספרת. היא שאלה למה, והוא השיב שיום קודם הוריו הענישו אותו. "שאלתי אותו, 'אז למה אתה מחייך?', והוא משך בכתפיו והלך. זו דוגמה לזה שעמוק בפנים, המשמעת שדורשים ההורים משמעותה מבחינתו היא תשומת לב ממוקדת בילד. היא מראה לו שלהורים אכפת ממנו באמת".

ריצ'רד וולפסון

גם ד"ר וולפסון מסכים שהצבת גבולות לא תיחרת אצל ילדים כזיכרון רע. "כל הורה מציב גבולות, ולא משנה אם זאת השעה שבה צריך להיכנס הביתה מהחצר או מספר השעות שבהן מותר לראות טלוויזיה. תפקידו של ההורה להציב גבולות. אם הורה יאמר, 'סגור את הטלוויזיה כי אני אמרתי', הילד ירגיש אומלל. אבל אם הוא יאמר, 'זה לא כדי להעניש אותך אלא לטובתך, כי זה עלול לפגוע בלימודים שלך ולא יישאר לך זמן לשחק ולעשות דברים אחרים', הילד לא ירגיש נורא. הוא יחשוב לעצמו, 'אוקיי, אני לא אוהב את זה, אבל אני מבין למה ההורים שלי חושבים כך'. זה סימן שלהורים אכפת ממנו וזה גורם לילד להרגיש טוב".הדרך שבה ההורה מציב את הגבולות, ממשיכה קורט, תכריע איזה זיכרון יישמר אצל הילד. הזיכרון לא יהיה שלילי "כל עוד עושים את זה בדרך שלא תגרום לילד להתנגד. בתחילת הדרך שלי כמורה עבדתי עם כיתה נוראית. הילדים שם אמרו לי 'לכי להזדיין', עמדו מולי ואמרו 'אני שונא אותך', זה היה ממש סיוט. איתם פיתחתי את השיטה שעושה שימוש במילה 'אנחנו' במקום במילה 'אתה'. אם אני אומרת 'אנחנו לא רואים טלוויזיה כל היום כי אנחנו מעריכים יצירתיות', הילד חושב לעצמו, 'טוב, אלה הערכים של המשפחה שלי' ומשתף פעולה בקלות רבה יותר. לילד מכה צריך לומר: 'אנחנו לא מרביצים, אנחנו נחמדים לאנשים אחרים'. אם מקפידים להשתמש במילה 'אנחנו' מוציאים את כל העוקץ. זה לא שהילד רע וההורה עומד מעליו עם חרב, אלא הילד הוא חלק מיחידה משפחתית הרמונית שאלה הדברים שעושים בה, והוא מרגיש מוגן ורגוע. לילדים אין למה להתנגד כי ההורה לא דווקני. זה פועל כמו קסם".ד"ר ווד מסבירה שאפילו "סצינות קניון" שכל הורה מכיר, כאשר סירוב לקנות צעצוע צבעוני כלשהו גורר אצל הילד פרץ בכי, צרחות אימה והשתטחויות על הרצפה, לא ייחרתו בזיכרונו של הילד. "אם להיות כנה, ההורים זוכרים את זה יותר מהילדים", היא אומרת. "כל הילדים עושים את זה, לכולם יש מדי פעם התקפי זעם, כי הם בודקים את הגבולות של ההורים. מה שהורה צריך לעשות בסיטואציה הזאת הוא לומר לילד: 'תראה, אני אוהב אותך, אני מבין שאתה מתוסכל, אבל אני לא יכול לקנות לך את הצעצוע הזה'. כל עוד הוא מתייחס לרגש של הילד ולא מתעלם ממנו, זה הכי טוב שאפשר לעשות. אני לא חושבת שהילד יזכור את זה, ואם הוא יזכור משהו, זה יהיה דווקא את זה שקיבל תגובה אוהבת ואכפתית."הוא עלול לזכור את הסיטואציה הזאת לרעה אם ההורה יבקר אותו ויאמר: 'אתה אגואיסט', 'אני אהיה חולה בגללך', או יאשים את הילד שהוא רע בכך שהוא רוצה את הצעצוע הזה. ילדים שהושפלו על ידי הוריהם, ספגו מהם עלבונות ונאמר להם שהם רעים זוכרים את זה".

6. זוכרים שהקריאו להם סיפורים ועשו קולות מצחיקים

לפני כשנתיים התפרסם מחקר מרתק שהוביל ד"ר וולפסון עבור דיסני/פיקסאר בבריטניה. המחקר, שהקיף 500 ילדים בני 3–8, מצא שהם מעדיפים שהוריהם יקריאו להם סיפורים על פני צפייה בטלוויזיה או משחקי וידיאו. יותר מ־75% מבני ה־3–4 אמרו שהיו שמחים שהוריהם יקריאו להם סיפורים לעתים תכופות יותר, ויותר ממחצית בני ה־3–8 אמרו שקריאת סיפור היא הדרך האהובה עליהם ביותר לבלות עם הוריהם – ורצוי שההורים יעשו קולות מצחיקים כדי להציג את הדמויות השונות בסיפור."אנחנו זוכרים מהילדות דברים חיים, עשירים, ססגוניים, שיש להם השפעה רגשית גדולה, בין אם אלה זיכרונות עצובים או שמחים", אומר וולפסון. "אז אם את מקריאה לילד סיפור ובינתיים מושיבה אותו לידך, מחבקת אותו, מקריאה בצורה מרגשת, מוסיפה קולות לדמויות השונות ומצחיקה את הילד, הוא פשוט אוהב את זה – וסביר שהוא יזכור את זה. אם פשוט תיקחי ספר, תקראי, תסגרי וזהו, יש סיכוי קלוש שהוא יזכור את זה. זו צריכה להיות חוויה צבעונית וחיה עבור הילד."ילדים הרי יכולים לשמוע היום סיפורים במחשב, בטלוויזיה או באייפד. מה שמיוחד בזה שמקריאים להם הוא החוויה הרגשית, כשהם וההורים חולקים חוויה, מדברים, מבלים, צוחקים, מתרגשים. זה לא רק לספר סיפור, אלא חוויה מיוחדת ומלאת רגשות, שגורמת לילד להרגיש בטוח ואהוב".ד"ר ווד מוצאת שאחד הזיכרונות השכיחים הוא דווקא של סבא וסבתא מספרים סיפורים עם מוסר השכל. "הרבה אנשים דיברו איתי על זיכרונות מסבא וסבתא שהיו באים לביקור, יושבים בחדרם ומקריאים להם סיפור עם מוסר השכל".למה דווקא סיפורי מוסר השכל?"בעצם ההקראה יש ריטואל של לפני שינה, והתרגשות ועונג שהנה הסיפור עומד להגיע. ובסיפורי המוסר השכל עצמם יש הבחנה ברורה בין טוב לרע. הם יוצרים את הזיכרון שאם עשית משהו טוב קרוב לוודאי שתהיה לזה תוצאה טובה".

7. זוכרים שאבא שיחק ולימד לקחת סיכון

מחקר פורץ דרך של ד"ר מלאני הורן מאלרס מאוניברסיטת קליפורניה סטייט בחן את התרומה של זיכרונות ילדות טובים מאבא ליכולת של מבוגרים להתמודד עם מתח. המחקר כלל ראיונות עם 912 מבוגרים בני 25–74 במשך שמונה ימים רצופים, והתוצאות הראו שלרוב המשיבים היו בילדותם יחסים טובים יותר עם האמהות שלהם מאשר עם האבות. אבל הממצא המרתק באמת הוא שגברים שדיווחו על זיכרונות ילדות טובים מאבותיהם ועל יחסים טובים איתם התמודדו בבגרותם טוב יותר עם מתח בחיי היומיום. קשר כזה היה מובהק פחות אצל נשים."חשוב מאוד שאבות יהיו מעורבים בחיי ילדיהם, הבנים וגם הבנות", אומרת מאלרס בראיון מביתה בקליפורניה. "גברים נוטים לרדת על הידיים והברכיים ולהשתולל עם הילדים שלהם, וזו דרך טובה ללמד אותם לבנות ביטחון, להיות אקטיביים ולפתח את היכולות שלהם. אנחנו יודעים שבנים מפיקים ממשחק עם גברים מבוגרים כישורי פתרון בעיות ונכונות ליטול יותר סיכונים, וזה בונה ביטחון."הזיכרונות הטובים שלי, למשל, הם דווקא מאבא שלי, ששיחק איתי על השטיח, דגדג אותי, הרשה לי לקפוץ על ה'מתח' בגינת המשחקים ולהשתטות. הדברים האלה מפתחים מכניזם התמודדות טוב יותר כשמתבגרים".

ד"ר מלאני הורן מאלרס

8. זוכרים שאהבו אותם, ולכן לא זוכרים קנאה

אחת התלונות החוזרות שד"ר וולפסון שומע מילדים על הוריהם מבטאת קנאה. "ילדים מאמינים שלילדים אחרים יש יותר מהם. הם מרבים בתלונות כמו: 'ההורים של החבר שלי דיוויד מרשים לו לעשות משהו שההורים שלי לא מרשים', או 'הוא מקבל יותר כסף ממני'. אלה תלונות שכיחות וטבעיות, אבל ילדים הם לרוב מעבר לזה. אם הם מרגישים בטוחים, שאוהבים ומעריכים אותם, הם לא יזכרו את התלונות הללו. אלה לא התלונות החשובות באמת".ומה בנוגע לקנאה באחים?"זה מעניין. לעתים ילדים זוכרים כמה זה היה לא הוגן שהאחים שלהם קיבלו יותר תשומת לב או מתנות מהם, אבל בו בזמן יש להם גם זיכרונות מאוד חיוביים מהאחים שלהם. בשורה התחתונה, לא משנה כמה אחים ואחיות יש לילד, מה שחשוב זה שהוא מרגיש שהוריו אוהבים אותו ומעריכים אותו".

9. זוכרים שההורים תמכו באירוע חשוב

ד"ר ווד משתייכת לאסכולה פסיכולוגית עכשווית המתמקדת ברגשות של האדם ובכך שזיכרונותיו של אדם מושפעים מאוד מהרגש שיצרו אצלו. "זיכרונות הילדות עוסקים בהכרה או בהתעלמות של ההורים מרגשות הילדים", היא מסבירה. "למשל, יש אנשים שזוכרים איך פחדו ביום הראשון שלהם בבית הספר, ושההורים שלהם נתנו להם יד, ליוו אותם לתוך בית הספר, אמרו להם שזה בסדר לפחד. במקרים אחרים הילד זוכר שההורה לא היה קשוב לו רגשית, והזיכרון הזה, של צורך שלא קיבל מענה, מכאיב מאוד".יש רגעים שבהם לשותפות הרגשית של ההורה יש יותר משמעות?"אנשים בהחלט זוכרים אירועי מפתח חגיגיים שבהם הם קיבלו תמיכה מהוריהם. הייתי אומרת שאם יש אבן פינה בסיסית לבריאות נפשית, הרי שהיא טמונה בזיכרונות האלה, שבהם היחס של ההורים יצר אצל הילד ביטחון."יש לי פציינט שאביו לא היה חלק מחייו עד גיל 7, ואז הוא ישב איתו, התנצל, ודיבר איתו על הזמן הרב שנעדר מחייו ועל ההשפעה שבטח היתה לזה עליו. מאותו רגע והלאה אותו אבא הדגיש כמה חשוב לו להיות חלק מחיי בנו, והבן באמת זוכר את המאמץ ואת התחושה שאבא שלו שם. הוא זוכר שבכל פעם שקרה משהו בקריירה שלו או שהיה לו אירוע חשוב, אבא שלו היה שם – או דרך הטלפון או בנוכחות פיזית. והוא זוכר גם את הפרטים. למשל, אחד הזיכרונות המשמעותיים שלו הוא שאבא שלו חיבק אותו כשהוא זכה בפרס על מחזה שהציג בברודוויי. הוא לא זוכר את אבא שלו אומר לו 'כל הכבוד' או 'מזל טוב', אלא את החיבוק והאהבה שקיבל ממנו".

10. ולא משנה מה היה, משנה מה ילדים זוכרים שהיה

הנחה מקובלת כיום היא שהתמודדות עם מתח וטראומה בילדות גורמת לגוף נזק, שמגדיל את הסיכון לחלות בעתיד. חלק מעניין במיוחד במחקריה של ד"ר מאלרס עוסק בזיכרונות הנתפסים, כלומר לא בשאלה מה קרה באמת, אלא בשאלה איך הילד זוכר את זה – ואיך הזיכרון משפיע על בריאותו הפיזית בהמשך חייו. "אנחנו יודעים מהספרות", מסבירה מאלרס, "שזיכרונות הילדות הם מנבא חזק בדיוק כמו האירועים האמיתיים שקרו בילדות. כלומר אם מישהו חושב שהילדות שלו היתה גרועה, הגוף שלו יגיב בהתאם גם אם היא לא היתה גרועה כלל. ואם הוא זוכר שהיתה לו ילדות נהדרת, אז ייתכן שהוא חי בהכחשה, אבל הגוף שלו לא יגיב למתח כי הוא לא קולט מתח. לכן המתח, בין אם הוא אמיתי או נתפס, הוא מנבא חזק מאוד של המצב הבריאותי של אנשים מבוגרים".לשיטתה של מאלרס, "על ההורים לעזור לילדיהם ליצור זיכרונות טובים, גם אם מדובר באירועים שאינם קשורים בהם. נניח שילד לא הצליח במבחן והוא לא מתמודד עם זה היטב. במקום לומר לו 'היית צריך לקבל ציון טוב יותר' או 'אתה לא משתדל מספיק', אולי צריך לומר לו שייתכן שהכישלון נבע גם מכך שהמבחן היה קשה מדי, שהמורה לא הכינה אותו מספיק טוב, או כל תשובה הגיונית אחרת שתאפשר לילד לחוות את האירוע בצורה חיובית יותר. הבן שלי רק בן 6, אבל הוא כבר נוטה להיות שלילי. יכול להיות לו יום נהדר, אבל אם חמש דקות היו גרועות הוא יתמקד רק בהן. אז אנחנו עובדים איתו ואומרים לו שאולי הבוקר לא היה משהו, אבל אחר הצהריים והערב היו מצוינים, ובסך הכל היה לו יום נהדר. צריך לעזור לילדים יותר פסימיים באישיותם לפתח זיכרונות טובים מהיום שלהם. מבוגר שיסתכל לאחור על זיכרונות ילדות טובים יהיה בריא יותר ויצליח להתמודד טוב יותר עם הסביבה שלו".

The post מה הילדים שלנו יזכרו מאיתנו בבגרותם? – פוסט אורח appeared first on אודיל רוזנפלד.