"אנחנו משבחים אותו כל היום, וזה לא עוזר, כשאנחנו מבקשים ממנו לעשות משהו, בכלל לא אכפת לו." הרגשתי את התסכול הגדול שלהם לאור הפער בין המאמץ הגדול שהם עושים והתוצאה בפועל.

לא מעט גישות הוריות אומרות לנו לשבח את הילד, והורים עושים מאמץ רב בנושא, ומצפים לקבל תמורה בצורת שיתוף פעולה של הילדים עם הבקשות שלהם.

הענין הוא שילד שמקבל מחמאות השכם וערב, לומד לקבל, הוא לא לומד לתת ואנחנו רואים זאת כחסר שיתוף פעולה.

אנחנו רוצים שהם יקשיבו לנו

כשהורים אומרים לי את המשפט הזה, הם מתכוונים ל: "אנחנו רוצים שהם יעשו מה שאנחנו אומרים להם, מתי שאנחנו אומרים להם!"

זה לא קורה, וזה גם לא יקרה. בטח לא כל הזמן.

כי ילדים במציאות של היום, לא מוכנים לעשות דברים "כי אמרנו", הם ישתפו פעולה כשהם ירגישו טוב עם עצמם ועם מקומם במשפחה.

בגישה האדלריאנית, הילדים שלנו, כמו כל בני האדם, הם שווי ערך לנו. יש להם דעות, מחשבות, רצונות, שמקומם בדיוק כמו שלנו. לא יותר ולא פחות.

ככל שנתייחס אליהם ככאלו, ויחד עם זאת ניתן להם תחושה שהם משמעותיים לנו על יד כך שנאפשר להיום להיות תורמים בבית, הם ירגישו את אותה תחושת שייכות.

להכיר את הילד שלנו

התנהגות הילדים שלנו תושפע גם מהשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים. גילאים שונים מאופיינים על ידי שלבים התפתחותיים שונים. וישנם גילאים בהם בחינת העצמיות והנפרדות של הילד מראה על התפתחות תקינה. ככל שנכין ונבין את השלב בו הנמצאים, נוכל להתאים את ההתנהלות שלנו מולם לצרכים שלהם.

סביב גיל שנתיים – ילדים עסוקים מאוד בשליטה וברצון לעצמאות. מכאן הם דורשים לבצע משימות שונות לבד, ונאבקים על שליטה לגבי עצמם, ולגבי אחרים.

סביב גיל תשע – ילדים מרגישים בלבול בין העובדה שאינם כבר לא ילדים קטנים מחד והם פוגשים דרישות קוגניטיביות וחברתיות, ומאידך הם עדיין נחשבים צעירים למול קבוצת הנוער, או המבוגרים. מכאן הם חשים בדידות גדולה, שהם לא פה ולא שם.
בגיל זה הם לא פעם יתנגדו לעשות "דברים של קטנים" וידרשו יחס של בוגרים.

גיל ההתבגרות – הם הופכים מילדים לנערים  ולאנשים בוגרים, חווים שינויים פיזיולוגים ורגשיים יומיומיים, וצריכים להתמודד איתם יחד עם אתגרי הלימודים והדרישות.זהו גיל בו הילד מחפש את זהותו הנפרדת. כדי למצוא אותה, הוא צריך לעבור מסע, בו  הוא מתרחק מההורים ומדעותיהם, בודק את הגבולות שלו ובוחן את הדעות הנפרדות שלו .

חוקים, גבולות וסדר יום

לנו יש תפקיד, לנהל את בית, לדאוג בריאות, לבטיחות ולביטחון של הילדים ולתת מענה לצרכים הרגשיים והפיזיים שלהם.

וככזה, אנחנו ננהל סדר יום, אותו נקבע על פי הצרכים שלהם, ושלנו. ועל פי דרישות המציאות.
"דרישות המציאות" הכוונה לתנאים שמאפשרים לנו לבצע את משימת העבודה. לדוגמה: שעת ההשכמה בבוקר תיקבע על ידי השעה בו אנחנו צריכים להגיע לעבודה והילדים צריכים להגיע לגן ולבית ספר, זה ואמר שאם יש לי דרך ארוכה ופקוקה לעבודה, הילד שלי יצטרך לקום מוקדם יותר כדי שאקח אותו לגן קודם. ולעומת זאת, גם אם אני עובדת בהייטק ויכולה להרשות לעצמי לצאת אחרי הפקקים, אני זו שאצטרך עדיין להתארגן מוקדם, כדי לקחת את הילד לגן עד השעה שבה הצוות ערוך לקבלת הילדים.

תחת "בריאות בטיחות וביטחון" יהיו הדברים ההכרחיים בלבד ונשים סימן שאלה אחרי כל "לא" "אי אפשר" "חייבים" כזה שאנחנו אומרים לילדים.

דוגמה לנושאים שאני מציעה לשים סימני שאלה:
חייבים להתקלח כל יום
חייבים לנעול נעלי בית
אכלת / לא אכלת מספיק
זה בגד לא מתאים לגן
החדר שלכם צריך להיות מסודר

האומנם?

אני יכולה לנחש שלפחות אחד מהנושאים האלו הוא נושא לויכוח אצלכם בבית. כי אתם חושבים ש"חייבים" והילדים, חושבים אחרת.
כמה פעמים כבר התווכחתם על הנושא הזה? כמה אתם עוד מוכנים להתווכח עליו?
עד כמה אתם מוכנים להקריב את היחסים שלכם עם הילדים בשביל שזה יתבצע?

אתם רוצים להפסיק לריב עם הילד על נושא מסוים ובכל זאת לא לוותר עליו לגמרי? זה המקום לשיחה והגעה להסכמה משותפת.

התפקד שלי לחנך אותו, איך הוא ידע אם אני לא אגיד לו

חינוך מתרחש כל הזמן. הוא עובר לילדים בתוכן של מה שאנחנו אומרים להם, אך יותר משפיע, האופן שבו מועבר התוכן.

לדוגמה: אם מגיע חבר לבקר את הילד שלכם והוא (הילד שלכם) לא רוצה שהחבר ישחק עם הצעצועים שלו. והם מתחילים לריב.

אתם אומרים לו שזה לא יפה, שהחבר לא ירצה לבוא אליו יותר, שלא תזמינו אליו חבר בעתיד, מזכירים לו שהוא כל כך רצה שהחבר יבוא, אז למה אתה מתנהג ככה עכשיו?

כל האמירות הללו, מועילות אולי לכמה דקות, ונרגיש שהיינו הורים "מחנכים" אבל הילדים שלנו מפרשים דברים נוספים, כמו "אני לא בסדר", "אני מאכזב את ההורים", אני לא מסוגל להיות חבר טוב"
ולכל אלו, ממש לא התכוונו.

המטרה שלנו היא חיובית, ונוכל להעביר את המסרים שלנו בצורה יעילה ומעצימה לילד.

נעצור רגע, נתווך את הקושי והמורכבות שבעניין, נשאל אותו אם יש משחק שהוא כן מוכן לשתף בו, נציע לשני הילדים לשחק במשהו ניטראלי של הבית כמו לנפח בלונים, קיפולי נייר, לבשל יחד. כי באותו רגע, כשהילד שלנו שומר על הטריטוריה שלו, הוא לא פנוי לשמוע מאיתנו הסברים והטפות, גם אם יש בהם הרבה היגיון.

אחר כך, בזמן רגוע, כשהחבר לא בבית, אולי אפילו למחרת. שוחחו איתו, תקשיבו לו, שאלו אותו מה אפשר לעשות כדי שיהיה נעים לו ולחבר להיות יחד אצלנו בבית.
ושאלו אותו מה הוא מוכן לעשות כדי שהם יוכלו להנות יחד. שידע שהאחריות להנאה שלהם היא גם שלו.

אפשר לקבוע סימן בינכם, שבפעם הבאה שהחבר בא, אם הוא מרגיש שוב שקשה לו, שיסמן לכם, ואתם תעזרו לו.

לסיכום:

הורות בריאה ותומכת משלבת הרבה עידוד עם חוקים וגבולות.

כשאנחנו שמים את היחסים בסדר עדיפות גבוה, כל השאר יהיה פשוט יותר, הילדים שלנו יגיבו מהר מאוד לשינוי בהתנהלות שלנו. הם רק צריכים להשתכנע שאנחנו באמת מתכוונים לכך, ואת זה הם יראו בהתנהגות, כי לא מספיק לומר.

The post להעצים, לחזק, להכיל ולדרוש. בקיצור, להיות הורים appeared first on אודיל רוזנפלד.

The post מה לעשות כשהסכם עם ילדים לא עובד? appeared first on אודיל רוזנפלד.