אתמול, כשעמדתי ובישלתי (הרבה יותר מדי, אם אתם שואלים אותי)
חשבתי לעצמי “ואללה, אני אמא ממש טובה לילדים שלי!”
לא בגלל שהנקתי את שלושתם
לא בגלל שהשקעתי שעות במשחקי קופסה
לא בגלל שאני מסיעה לחוגים
אלא בגלל המטבח.
מי שמכיר אותי מעל עשור, יודע ששנים לא ידעתי לבשל.
אל תדאגו, לא רעבנו בבית, פשוט האיש שאיתי היה מבשל (כן, אני יודע, אני ברת מזל!)
כשהיה טס לחו”ל והבכור (שהיה אז בן 3) היה רעב, הוא היה שואל אותי “אמא, מה את יודע לבשל?”
הייתי עונה את הרפרטואר הדל שלי: “אורז, פתיתים, או פסטה” סה, טו!
הילדים לעומת זאת, בילו כבר מגיל צעיר הרבה יותר ממני במטבח, עם אבא שלהם.
הוא היה משתף אותם בבישולים שלו, לא משנה מה הכין, הוא היה מצליח לתת להם תפקיד.
בהמשך, כשהם בגרו קצת ואני מדי פעם נדרשתי בכל זאת לבשל, לא פעם הייתי עומדת מתוסכלת, כי שרפתי משהו בתנור, או שהתבשיל יצא חסר טעם חילוטין.
ואז, הייתי מגייסת אותם שיעזרו לי,
“מתוקה, בואי תוסיפי תבלינים”, “חמוד, מה אתה בוחר להכין להיום?”
מדי פעם היתי מצליחה להוציא משהו טעים בעצמי, והילדים היו אומרים “אמא, יצא טעים אפילו“. הם בעצם הפכו להיות המעודדים שלי ?
אז למה זה עושה אותי אמא טובה?
כי הילדים שלי חווים גם אמא שלא מצליחה, שיודעת לקבל עזרה, שלא מנסה להסתיר את חולשותיה,
הם מקבלים ביטחון ותחושת ערך שהם יכולים לעזור לי, באמת!
שבעצם, במשימה הזו, הם מצליחים יותר ממני. וזה לגמרי בסדר מצידי. אני לא מרגישה שאני צריכה להיות טובה בזה, רק בגלל שאני “אמא”.
כשאנחנו חושפים את חולשותינו ואמיצים דיינו להיות “לא מושלמים” מול הילדים שלנו, הם מקבלים בצורה קלה יותר את החולשותיהם שלהם.
הם גדלים באוירה שבה אפשר לחשוף ולדבר על כשלונות ולא רק על ההצלחות. וזה מעודד אותם לשתף אותנו בחוויות של חוסר הצלחה.
הם לומדים להסתמך על נקודות החוזק שלהם כבסיסי להתמודדות עם נקודות החולשה להם.
הם מקבלים הזדמנות להיות תורמים ומועילים לנו, הסביבה המשמעותית להם ובכך מתפתחת תחושת המסוגלות שלהם.
וזה, מהווה קרקע פוריה לפיתוח ביטחון עצמי.
[divider]