אני תמיד נותן לך הכל, למה אתה בוכה?

בסך הכול סירבתם לתת להם סוכרייה ואז התחילו הצרחות והיבבות? ייתכן שהילדים שלכם הבינו שבכי זו דרך מעולה להשגת תשומת הלב שלכם, ומתקשה להחליף את הבכי בדרכים אחרות. אודיל רוזנפלד מסבירה איך יוצאים ממעגל הבכי האינסופי ומשנים את הגישההתחלת להכין ארוחת ערב ובעוד 10 דקות תשבו לאכול. נעם ניגשת אלייך ומבקשת סוכרייה. את כמובן מסרבת, כי ברור לך שהיא לא תאכל כלום בארוחה אם היא תאכל עכשיו סוכרייה, והיא מייד מתחילה לבכות.ככה זה כבר חודש, היא בוכה בכל פעם שאת אומרת לה לא. מה שגורם לך בסופו של דבר לוותר לה שוב ושוב או לחילופין לכעוס עליה. את מתחילה לחשוב שאולי משהו קורה בגן ואת לא יודעת, אולי את צריכה לתת לה יותר תשומת לב ולהיות פחות נוקשה. נראה לך, עם הבכי הזה, שאולי מאוד קשה לה הזמן האחרון.קורה  גם לכם? הסברתם לו שזה לטובתו, חיבקתם אותו, השקעתם אתמול אחר צהריים שלם בג'ימבורי ובכל זאת, כל סירוב או בקשה שלכם זוכה לתגובת בכי סוער כאילו אין מחר.

גבולות לילדים: ילדים יודעים להתבונן

אז מה קורה כאן בעצם? אתם רוצים להפסיק את הבכי, אבל מסתבר שאתם בעצם מעודדים אותו. בכל פעם שאתם מסבירים שוב ושוב, או מוותרים לילד בעקבות בכי שלו, אתם בעצם מראים לו שזו הדרך לקבל את מה שהוא דורש.הילדים של היום מאוד חכמים, הם צופים מצוינים, הבעיה היא שהפרשנות שלהם לא מי יודע מה. מה זאת אומרת מתבוננים מצוינים? כנראה שבמקרה, מתישהו הילד ביקש מכם משהו ולא הסכמתם, ואז הוא פרץ בבכי קורע לב. כי הוא באמת רצה את מה שביקש. ואתם, החלטתם באותו רגע, אם מתוך עייפות גדולה או מחשבה שזה לא מאוד עקרוני,  שאתם מוותרים לו.תגובה כזו, גרמה לו להסיק, בטעות, שזו הדרך לקבל את מבוקשו. הוא התבונן בסיטואציה והבין ממנה שזהו, מעכשיו, הדרך להמשיך להשיג דברים היא על ידי בכי. ההתבוננות שלו הייתה נהדרת, הבעיה היא שהמסקנות היו לא נכונות.ויש גם את עניין רגעי האשמה. כל הורה שעובד במשרה וחצי ונוכח מעט בבית, יסיק לנוכח בכי חוזר ונשנה של ילדו, שלילד חסרה תשומת לב. גם ככה אנחנו מוצפים רגשי אשם על חוסר הנוכחות שלנו,  כך שהתנהגות הילד רק מאוששת את המסקנה שלנו. וכשיש מעט זמן יחד טבעי שנעדיף לוותר מאשר לדרוש. "הרי הוא רק ילד", אנחנו חושבים לעצמנו.

גבולות לילדים: לא לטבוע יחד איתו

ילד זקוק לתשומת לב, אבל תפקידנו, ההורים, הוא להיות עם היד על הדופק ולזהות מתי תשומת הלב הפכה להיות מטרה.הילד אינו  מודע לכך שהוא פועל על מנת להשיג תשומת לב. הוא זקוק לקשר וזו דרך מבחינתו להשיג קשר, ובנוסף לכך, זה עובד, הוא מקבל את אותו קשר דרך התנהגות זו. גם אם באותו רגע הוא מקבל הורה עייף ומוטרד, הוא עדיין מקבל התייחסות. כך שמבחינתו, אין לו שום סיבה להפסיק את הבכי.אז מה רע בזה, אתם שואלים? להתנהגות שלנו עם הילדים יש רווחים ומחירים. כאן, המחיר הוא ביחסים. גם ההורה הסבלני ביותר, יאבד בשלב מסוים את סבלנותו ויגיב באופן בלתי נעים לילד: צעקה, האשמה, טענה וכדומה. ילד שהוריו כועסים עליו, חש שהוא מאכזב אותם שלא מרוצים ממנו ועשוי להסיק שהוא לא מספיק טוב.מחיר נוסף הוא המסקנה שילד עשוי להסיק שהוא אינו מסוגל להתמודד עם תסכולים, שהוא מרגיש תחושת ערך רק כשאנחנו נותנים לו תשומת לב.ההורים הם אלה שאחראים שלא לטבוע עם הילד במעגל הקסמים הזה, ובמקום לענות לתביעה המידית שלו, להראות לו את הדרך החיובית לקבל תחושה של משמעות אישית והתייחסות אישית.

גבולות לילדים: איך עושים את זה?

1.    מזהים את הדפוס – כשישנן התנהגויות שחוזרות על עצמן, תובעניות ולא מתאימות למצב, אשר גורמות לנו להרגיש עייפות. כשהתנהגויות אלה גורמות לנו לחוש שאנחנו חוזרים על עצמנו ואפילו להרגיש מעט כעס, כנראה שהילד שלנו תובע מאיתנו תשומת לב יתרה.2.    מבינים שהאחריות היא עלינו – הורים הם אלה שאחראים לצאת מהמעגל ולהוציא את הילד מהדפוס אליו הוא התרגל, שלא לומר התמכר. נחשוב על דרך אחרת בה נגיב בפעם הבאה שהילד יתנהג כך. תגובה יצירתית ובלתי צפויה תהיה מועילה ביותר. לדוגמה, אם ילדה מייללת במקום לבקש באופן ברור, אפשר להגיד לה שאנחנו לא מבינים יפנית. כשהיא תדבר שוב בעברית, נוכל להבין אותה טוב יותר.3.  מתייחסים בכבוד ומיידעים – ניידע את הילד מראש, מה בכוונתנו לעשות בפעם הבאה שינהג באותו אופן.4.   מזמנים התייחסות במקומות חיוביים – ילד זקוק וזכאי להתייחסות אישית. במקביל להפחתת התייחסות בהתנהגות המפריעה, נזמן התייחסות בהתנהגויות חיוביות, כשהוא משתף פעולה, מבקש באופן ברור, עוזר וכו'ילדים כל הזמן מוצאים דרכים מוטעות להשגת תחושת שייכות. חשוב שנזהה את ההתנהגות הזו ונעזור להם לצאת ממנה כדי לאפשר להם לעסוק במשימות היומיום שלו, לשחק, להתפתח, ליצור קשרים חברתיים. נעזור להם ליצור ולעשות, במקום להשיג את תחושת הערך על ידי תשומת לב אינסופית.