האם אפשר להציב גבולות ללא הפעלת כוח?
יש משפט שאני שומעת לא מעט במסגרת הדרכת הורים.
"לפעמים אין ברירה.
אין ברירה אלא לצעוק.
אין ברירה אלא לאיים.
אין ברירה אלא להרים את הקול,
כי אחרת הילד פשוט לא עושה."
בפגישה שקיימתי השבוע עם זוג הורים לילדה כמעט בת ארבע, במסגרת תהליך סביב הקושי לעשות קקי בשירותים, עלה בדיוק המשפט הזה.
אני מלווה את המשפחה כבר תקופה, ובאמת קורה שם שינוי משמעותי. ההורים מצליחים יותר ויותר לצאת ממאבקי כוח, לאפשר לילדה להרגיש שיש לה השפעה, שיש לה מקום לבחירה, ושהיא לא צריכה להילחם כדי לשמור על תחושת השליטה שלה.
דווקא בגלל זה, כשהאבא אמר לי שלפעמים אין ברירה וחייבים להרים את הקול, ביקשתי ממנו להסביר למה הוא מתכוון.
הוא תיאר מצב שכל הורה מכיר. מבקשים פעם אחת, אחר כך שוב, אחר כך עוד פעם, ובשלב מסוים, אחרי שהבקשות לא נענות, מגיע הכעס. ואז נאמר לילדה משפט כגון "אם את לא תכבדי אותי, גם אני לא אכבד אותך כשאת תצטרכי אותי."
אני לא חושבת שהמשפט הזה נאמר מתוך רצון לפגוע, אלא מתוך תחושת חוסר אונים, מתוך הייאוש שמגיע אחרי שמנסים שוב ושוב ולא מצליחים. אבל גם אם זו לא הייתה הכוונה, הילדה עשויה לחוות אמירה כזו כהפעלת כוח.
למה כוח עובד, ולמה זה עדיין לא אומר שהוא הדרך הנכונה?
כשאני אומרת להורים שאפשר להציב גבולות גם בלי להשתמש בכוח, אני מקבלת את התגובה "אבל זה לא באמת עובד."
והאמת היא שאני דווקא מסכימה איתם.
כוח עובד.
איומים עובדים.
עונשים עובדים.
גם משפטים שנשמעים לכאורה עדינים, אבל גורמים לילד להרגיש שאולי ההורה יתרחק ממנו רגשית, עובדים.
הם עובדים משום שילדים צעירים כל כך זקוקים לקשר איתנו, עד שהם יעשו הרבה מאוד דברים רק כדי לא לאבד אותו.
כשהם מרגישים שהאהבה, הקרבה או הזמינות שלנו עלולות להיות מותנות בהתנהגות שלהם, הם בדרך כלל יתיישרו. לא משום שהם השתכנעו, אלא משום שהם מפחדים.
ולכן השאלה מבחינתי היא אף פעם לא האם זה עובד.
השאלה היא מה המחיר.
כי כשאני בוחרת להשתמש בכוח שלי כהורה, גם אם זה כוח רגשי, אני אולי משיגה שיתוף פעולה באותו רגע, אבל אני מפספסת את ההזדמנות ללמד מתוך יחסים טובים.
אני מפספסת את האפשרות שהילד שלי יבחר לשתף פעולה מתוך הבנה, מתוך אמון ומתוך רצון להיות חלק מהמשפחה, ולא מתוך פחד מהתגובה שלי
הדרכת הורים אדלר – להוביל במקום להכניע
אני חושבת שהמקום שבו אנחנו הכי חלוקים כהורים הוא בעצם בנקודת המוצא שלנו. אם אני יוצאת מתוך ההנחה שהילד שלי צריך לעשות בדיוק את מה שאמרתי, בזמן שאמרתי ובדרך שאני רוצה, אז באמת יגיעו לא מעט רגעים שבהם ארגיש שאין לי ברירה אלא להפעיל כוח.
אבל אם אני יוצאת מתוך הנחה אחרת, שלפיה הילד שלי הוא אדם נפרד ממני, עם רצונות, מחשבות, קצב ותפיסת עולם משלו, אז פתאום נפתחות אפשרויות נוספות.
זה לא אומר שהוא יחליט הכול.
זה גם לא אומר שלא יהיו גבולות.
זה רק אומר שהגבולות לא חייבים לעבור דרך נוקשות.
זו אחת מאבני היסוד של הדרכת הורים אדלר, הגישה אינה מבקשת מההורים לוותר על הסמכות שלהם, אלא להשתמש בה אחרת.
לא מתוך עליונות וכוח, אלא מתוך מנהיגות, כבוד הדדי ואמונה בכך שילדים רוצים להיות חלק, רוצים להרגיש שייכים ורוצים לשתף פעולה כאשר היחסים מאפשרים זאת.
אז לא להציב גבולות לילדים?
כשאנחנו אומרים לילד שהוא לא יכול לחצות כביש לבד, זו לא המלצה. זה גבול ברור מאוד. לא ניתן לו לסכן את עצמו, גם אם הוא מאוד רוצה.
אבל גם כאן אנחנו יכולים להיות נחרצים בלי להיות מאיימים.
אני יכולה לומר: "את הכביש חוצים עם יד. עכשיו אפשר לבחור, יד של אמא או של אבא?"
אם הוא כועס, אני יכולה להישאר איתו בתוך הכעס, להמתין כמה רגעים אם אפשר, ולהחזיק את הגבול בלי להפוך אותו למאבק.
נדמה לנו שהצבת גבולות צריכה להיות בנוקשות ובכוח, כי זה מה שאנחנו מכירים, בדרך כלל מבית ילדותנו. אבל מבחינתי אלה שני דברים שונים לחלוטין.
גבולות הם המסגרת שבתוכה הילדים שלנו גדלים.
יש שעה שהולכים לישון, גם אם לא מתחשק.
יש שעה שיוצאים לגן.
יש כמות ממתקים שאנחנו מאפשרים.
יש זמני מסכים.
יש כללים בבית.
כל אלה הם גבולות, והילדים לא קובעים אותם.
אבל הדרך שבה אנחנו מעבירים אותם היא כבר בחירה שלנו.
אותו גבול בדיוק יכול להיות מועבר מתוך כעס, איום ומאבק, והוא יכול להיות מועבר מתוך כבוד, אמפתיה ונחישות.
האם הציפיות שלנו מהילדים ריאליות?
הרבה ממאבקי הכוח שאנחנו מוצאים את עצמנו בתוכם קשורים גם לציפיות שלנו. אנחנו מצפים שילדים ירצו את אותם הדברים שאנחנו רוצים, אבל הרבה פעמים זה פשוט לא כך.
קחו לדוגמה סידור חדר.
אנחנו רואים חדר מבולגן ומרגישים אי נוחות. הילדים שלנו, לעומת זאת, לא תמיד מרגישים את אותה אי נוחות. בדרך כלל ממש לא מפריע להם שחדר המשחקים מבולגן, ולא באמת חסר להם משהו בתוך כל השפע שהם חיים בו. הם גם לא יכולים להבין עדיין את המשמעות של כסף, של עבודה קשה או של שמירה על רכוש כמו שאנחנו מבינים אותה.
ולכן, אם כל המוטיבציה שלהם לסדר את החדר תהיה כדי שלא נכעס, הם אולי יסדרו, אבל הם לא באמת ילמדו למה זה חשוב.
לעומת זאת, אם נאפשר להם לחוות תוצאה אפשרית של אי סידור החדר, לדוגמה חלק מהפאזל ילך לאיבוד בתוך הבלגן, ואני אצליח להיות איתם בעצב ובאכזבה, בלי להאשים, לכעוס, לומר "אמרתי לך", בלי לשמוח על זה שעכשיו הם למדו לקח, אלא פשוט להיות שם איתם,
יש סיכוי הרבה יותר גדול שהם יעשו בעצמם את הקישור בין שמירה על הסדר לבין שמירה על הדברים שיקרים להם.
אני מאמינה שילדים לומדים הרבה יותר מתוצאות טבעיות מאשר מהטפות והסברים.
ילדים בוכים, ילד מרביץ או גמילה ממוצץ – העיקרון נשאר אותו עיקרון
במהלך השנים פגשתי משפחות שהגיעו אליי מסיבות שונות מאוד זו מזו.
יש הורים שפונים אליי כי ילדים בוכים מכל תסכול קטן.
יש הורים שמגיעים בגלל ילד מרביץ לאחיו או לילדים בגן.
יש משפחות שמבקשות ליווי סביב גמילה ממוצץ, סביב גמילה מחיתולים או סביב קשיי שינה.
לכאורה אלה נושאים שונים לחלוטין.
אבל כמעט תמיד, אחרי שמקלפים את ההתנהגות החיצונית, מושפעים מאותו מקום, מערכת היחסים בין ההורים לילדים, הדרך שבה אנחנו מציבים גבולות, והאמונה שלנו לגבי מה צריך לקרות כשהילד לא משתף פעולה.
כשאנחנו משנים את הדרך שבה אנחנו מגיבים, הרבה פעמים גם ההתנהגות של הילדים מתחילה להשתנות.
לא משום שהם הפכו לילדים אחרים.
אלא משום שאנחנו הפכנו להורים שמובילים בדרך אחרת.
איך להביא ילדים לשיתוף פעולה?
התפיסה לגבי שיתוף פעולה שונה בין ילדים להורים,
הילדים שלנו מתנים את ההתנהגות שלהם ביחסים, בעוד שאנחנו, המבוגרים, נוטים להתנות את היחסים בהתנהגות.
אנחנו אומרים, לפעמים אפילו בלי לשים לב "אם לא תעשה את מה שאני מבקש, אני לא אעשה את מה שאתה מבקש". והם חווים אותנו מתרחקים מהם רגשית.
אבל ילדים זקוקים להרגיש שגם כשאנחנו מציבים גבול, אנחנו נשארים לצידם. שאנחנו לא מוותרים עליהם, גם כשאנחנו לא מוותרים על הגבול.
דווקא התחושה הזאת, שהקשר בטוח גם כשיש תסכול, היא זו שמאפשרת להם לשתף פעולה לאורך זמן.
איך הבחירה שלנו כהורים משנה את התגובה של הילדים?
היום בבוקר קיבלתי הודעה מההורים שפגשתי אתמול.
הם כתבו לי שהם ניסו בבית את הדרך שעליה דיברנו, ושהתגובה של הילדה הייתה מאוד מפתיעה לטובה.
לא בגלל שקרה קסם.
לא בגלל שמאבקי כוח נעלמו ביום אחד.
אלא משום שהם שינו את אופן התגובה שלהם והילדה הגיבה אחרת.
זה תמיד מרגש אותי מחדש, בעיקר בגלל האומץ של הורים לעצור לרגע, להניח סימן שאלה על מה שהם תמיד האמינו שהוא הכרחי, ולהסכים לנסות דרך אחרת.
ומשמח אותי שהם חווים תוצאה חיובית, כי אני יודעת שזה מעודד אותם להמשיך בתפיסה הזו למרות שהיא לא קלה.
אז בכל רגע מתאפשרת בחירה חינוכית?
בסופו של דבר, בעיניי, זו המשמעות של הורות.
לא לחפש את הדרך שבה הילדים יעשו את מה שאנחנו רוצים, אלא לחפש את הדרך שבה נוכל להוביל אותם מבלי לוותר על מערכת היחסים טובה איתם.
וככל שנעז להחליף עוד ועוד סימני קריאה בסימני שאלה, נגלה שלא מעט דברים שחשבנו שאין לנו ברירה לגביהם, היו בעצם בחירה.
בחירה בדרך שבה אנחנו מציבים גבולות.
בחירה בדרך שבה אנחנו מלמדים ערכים.
בחירה בדרך שבה אנחנו מגיבים כשהילד שלנו מתנגד.
ובעיקר, בחירה במערכת היחסים שאנחנו בונים עם הילדים שלנו, כי מתוך מערכת יחסים טובה אפשר להוביל, אפשר ללמד ואפשר להציב גבולות, בלי שהכוח יהיה הכלי שמחזיק אותם.
אני מאמינה שזו המהות של הדרכת הורים כפי שאני רואה אותה. לא לחפש שיטות שיגרמו לילדים לציית, אלא לבנות מערכת יחסים שתאפשר להם לרצות לשתף פעולה גם כשהם לא תמיד מסכימים איתנו.
זו הדרך שאני בוחרת ללכת בה בכל יום מחדש, וזו הדרך שאני מלווה בה משפחות בקליניקה.
רוצים לקרוא מאמרים נוספים שכתבתי העוסקים בהורות וילדים?
תוכלו למצוא מבחר כאלה בחלוקה לנושאים:
גילאי גן ובית-ספר | תינוקות ופעוטות | גמילה מחיתולים, גמילה מקקי
אתם זקוקים ליעוץ והדרכה הורית?
מוזמנים לפנות באחת הדרכים הבאות:
הודעת ווטסאפ / שיחה טלפונית (בין השעות 8:00-18:00) למספר 054-2455815
כתובת מייל info@odile.co.il
אודיל
רוצים לקבל עדכונים ישירות למייל?
השאירו פרטים ותהיו הראשונים לדעת על הרצאות, סדנאות ומאמרים חדשים.
המידע ישמש אך ורק לטיפול בפנייה. מסירתו אינה חובה, אך בלעדיו לא נוכל להשיב. המידע לא יועבר לצדדים שלישיים.
