יש לה את הקצב שלה

למה ההקשבה לקצב של הילדים שלנו היא אחד הכלים החשובים ביותר בהורות ובהדרכת הורים?

"יש לה את הקצב שלה"

לפעמים משפט אחד, שנאמר כמעט כבדרך אגב, מספר את כל הסיפור.
כך בדיוק נפתחה אחת הפגישות שלי עם אמא שליוויתי במסגרת תהליך גמילה מחיתולים.
עברו כבר כמה שבועות מאז שהתחלנו לעבוד יחד, והשבוע כשהתחילה הפגישה היא חייכה ואמרה שהרבה יותר טוב.
אחר כך היא הוסיפה את המשפט הזה, יש לה את הקצב שלה.
יכול להיות שמי שהיה שומע אותה מהצד לא היה מבין למה דווקא המשפט הזה כל כך ריגש אותי. הרי לכאורה היא רק תיארה את המציאות. אבל אני שמעתי משהו אחר.
שמעתי אמא שהפסיקה להילחם בבת שלה. שמעתי אמא שהפסיקה למדוד אותה לפי ילדים אחרים. שמעתי אמא שהתחילה לראות את הילדה שלה באמת.
זו הייתה נקודת המפנה.
לא בגלל שהילדה נגמלה באותו יום, אלא משום שהאמא כבר לא ניסתה לזרז אותה להגיע לקצב שלא היה שלה

מה הקשר בין הקצב של ההורה לקצב של הילד?

לאורך הליווי שלנו היא דיברה לא פעם גם על עצמה.
היא סיפרה שגם היא אדם שפועל בקצב איטי, שלקח לה הרבה זמן להחליט לפנות אליי ולהתחיל את התהליך, שלקח לה זמן להבשיל לתוך השינוי, ושגם בחיים בכלל היא מרגישה לא פעם שהיא מגיעה לדברים אחרי אחרים.
ככל שהתהליך התקדם, היה מרתק לראות איך ההבנה הזאת, שהקצב הוא חלק ממנה, עזרה לה לראות בעיניים אחרות גם את הבת שלה.
כאילו שברגע שקיבלה את הקצב של עצמה, היה לה קל יותר לקבל גם את הקצב של הילדה.
באותו רגע חשבתי לעצמי שלא נפגשנו רק עם אתגר של גמילה מחיתולים.
בעצם פגשנו משהו שילך עם המשפחה הזאת עוד שנים קדימה.
כי יש ילדים שהקצב שלהם מעט איטי יותר מהקצב של רוב בני גילם, לא מתוך קושי התפתחותי ולא משום שמשהו אינו תקין, אלא פשוט משום שככה הם.
יש ילדים שייקח להם קצת יותר זמן להיגמל, קצת יותר זמן לרכוש מיומנות חדשה, קצת יותר זמן להרגיש בטוחים מבחינה חברתית או להעז לעשות דברים בפעם הראשונה.
ואם ההורים שלהם יצליחו לקבל את הקצב הזה כבר בתחנה הראשונה, יהיה להם קל הרבה יותר לפגוש גם את התחנות הבאות.
זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את תחום הדרכת ההורים.
פעמים רבות אנחנו מגיעים כדי לפתור קושי אחד, אבל בדרך אנחנו מגלים שהכלים שההורים רוכשים מלווים אותם הרבה אחרי שהקושי הראשוני נפתר.

למה כל כך קשה לנו כשהילד מתקדם לאט?

אנחנו, ההורים, חיים בתוך עולם שכל הזמן מזמין אותנו להשוות.
אנחנו מגיעים לגן ורואים שילדים אחרים כבר הצליחו במה שהילד שלנו עדיין מתמודד איתו.
אנחנו שומעים סיפורים מחברים, קוראים ברשתות החברתיות, מקבלים שאלות מהמשפחה, ולפעמים אפילו הצוות החינוכי, מתוך רצון טוב, גורם לנו להרגיש שהילד שלנו כבר "אמור" להיות במקום אחר.
גם אם אף אחד לא אומר זאת במפורש, אנחנו מתחילים להרגיש שהשעון מתקתק ושאנחנו צריכים לעזור לילד להדביק את הפער.

אבל לילדים אין שעון כזה.
יש להם קצב פנימי.
וככל שאנחנו מנסים להחליף את הקצב הפנימי שלהם בלוח הזמנים שלנו, כך אנחנו יוצרים יותר מתח, יותר לחץ ופחות מקום להתפתחות טבעית.
אני תמיד אומרת להורים שמישהו חייב להיות בצד האיטי של הסקאלה.
הרי אם יש טווח תקין של התפתחות, לא ייתכן שכל הילדים יהיו בדיוק באמצע או בקצה המהיר.
יהיו ילדים שילכו מוקדם יותר, ויהיו ילדים שילכו מאוחר יותר.
יהיו ילדים שייגמלו במהירות, ואחרים שיצטרכו עוד כמה חודשים.
יהיו ילדים שימצאו בקלות חברים, ואחרים שיזדקקו ליותר זמן כדי להרגיש בטוחים.
זה לא תמיד נעים כשהילד שלנו נמצא בקצה האיטי של הסקאלה, אבל כל עוד מדובר בהתפתחות תקינה, האתגר הגדול ביותר הוא לעיתים לא של הילד, אלא של ההורים.

בגישת אדלר, שעל פיה אני מלווה משפחות, אנחנו זוכרים שילדים אינם זקוקים להשוואות כדי להתפתח.
הם זקוקים לעידוד, לאמונה ביכולות שלהם ולתחושה שמקבלים אותם כפי שהם, גם כשהדרך שלהם שונה משל אחרים.

איך הלחץ שלנו משפיע על הילדים?

אנחנו רוצים לדעת שהכול בסדר.
אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו עושים את הדבר הנכון.
אנחנו רוצים שהילד שלנו יצליח, ולפעמים, בלי שנשים לב, הרצון הזה הופך ללחץ שהילד מרגיש בכל הגוף.

ילדים אולי לא יודעים לקרוא שעון, אבל הם יודעים לקרוא את ההורים שלהם. הם רואים את המבט המאוכזב אחרי ניסיון שלא הצליח, מרגישים את המתח סביב כל פספוס, שומעים את השאלות החוזרות, ומתחילים להסיק מסקנות על עצמם.
לא כי מישהו אמר להם שהם לא מספיק טובים, אלא כי הם מרגישים שכל עוד הם לא הגיעו ליעד, משהו בהם עדיין חסר.

וכאן בדיוק מתחילה להיבנות, או להיסדק, תחושת הערך שלהם. ילד שמרגיש שמכבדים את הקצב שלו ומאמינים בו גם כשהוא עדיין בדרך, לומד שהוא אינו נמדד לפי המהירות שבה הוא מצליח, אלא לפי מי שהוא.
התחושה הזאת היא הבסיס לביטחון עצמי אצל ילדים, והיא זו שתאפשר לו בעתיד להתמודד עם אתגרים חדשים מבלי לחשוש שכל קושי מעיד על כישלון.

מה בעצם מפעיל אותנו כהורים?

אחד הדברים שאני מזמינה הורים לעשות במצבים כאלה הוא לעצור לרגע ולהפנות את המבט פנימה.
לא אל הילד, אלא אל עצמם.
לשאול את עצמם בכנות מה בעצם כל כך קשה לי כאן?
מה אני מרגישה כשהילד שלי עדיין לא הגיע לשלב שכל כך הרבה ילדים אחרים כבר הגיעו אליו?
האם אני מפחדת שישפטו אותי?
האם אני מרגישה שנכשלתי?
האם אני חוששת שזה אומר משהו על העתיד שלו?
או שאולי הקושי שלו נוגע במקום ישן שלי, במקום שבו גם אני הרגשתי פעם שאני לא עומדת בציפיות?

איך אפשר להפריד בין הסיפור שלנו לסיפור של הילד?

ברגעים כאלה מתחיל בדרך כלל החלק המשמעותי ביותר של התהליך שאנחנו עוברים יחד.
אחרי שאנחנו מזהים מה הקושי של הילד ומה הוא מעורר אצל ההורה, אני עוזרת להם לעשות הפרדה בין הסיפור שלהם לבין הסיפור של הילד.
אנחנו בודקים איפה הקצב של הילד פוגש חוויות ישנות, פחדים, אכזבות או ציפיות שנולדו הרבה לפני שהוא בכלל הגיע לעולם.
לפעמים זו אמא שנזכרת כמה ביקורת ספגה בילדותה כשלא הצליחה מיד, ולפעמים זה אבא שחושש שהבן שלו יעבור את אותם קשיים חברתיים שהוא עצמו חווה בבית הספר.

ההבנה הזאת מאפשרת לראות שהילד שלנו אינו שחזור של הילדות שלנו. הסיפור שלו עדיין נכתב, והקשיים שלנו אינם הגורל שלו.
ברגע שההפרדה הזאת מתבהרת, משהו משתנה בדרך שבה אנחנו מלווים את הילדים שלנו.
אנחנו מפסיקים להגיב מתוך הזיכרונות והפחדים שלנו, ומתחילים להגיב מתוך מה שהילד באמת צריך מאיתנו עכשיו.
זו נקודה משמעותית מאוד בכל הדרכת הורים, משום שממנה אפשר להתחיל לבחור את ההורות שלנו מתוך מודעות ולא מתוך אוטומט.

איך באמת עוזרים לילד להתקדם?

רק מהמקום הזה אפשר לשאול את השאלה הנכונה איך אני יכולה לעזור לו?
לא איך אני יכולה לגרום לו למהר, אלא איך אני יכולה לחזק אותו, לעודד אותו ולתת לו את התנאים שיאפשרו לו להתקדם בקצב שלו.
לא פעם התשובה נמצאת דווקא בדברים הקטנים. לשים לב להתקדמות, גם אם היא נראית מזערית. לראות את הדרך ולא רק את קו הסיום. לומר לילד "שמתי לב שהיום העזת לנסות", "ראיתי שהתקרבת", "אני רואה כמה השקעת".
אלה משפטים שלא רק מתארים הצלחה, אלא בונים תחושת מסוגלות.

דווקא ילד שמרגיש שרואים את הדרך שלו, ולא רק את התוצאה, מפתח ביטחון עצמי עמוק יותר. הוא מבין שגם אם הדרך שלו ארוכה יותר,
הוא מסוגל להתגבר על אתגרים. והאמונה הזאת בעצמו תלווה אותו הרבה אחרי הגמילה מחיתולים, הקריאה או כל אתגר אחר כבר יהיו מאחוריו.

למה חשוב לראות גם את החוזקות של הילדים שלנו?

בתוך כל זה חשוב גם לזכור שלכל ילד יש יותר מסיפור אחד.
ילד שמתקדם לאט בתחום מסוים, כמעט תמיד יזרח בתחום אחר. לפעמים הוא יהיה סקרן במיוחד, לפעמים יצירתי, לפעמים רגיש לאחרים או בעל חוש הומור מפותח.
כשאנחנו עוזרים לילדים לראות גם את המקומות שבהם הם חזקים, אנחנו מעניקים להם עוגן פנימי.
העוגן הזה הוא שמאפשר להם להתמודד גם עם התחומים שדורשים מהם יותר זמן.
ילד שמרגיש מוכשר, אהוב ומסוגל במקום שבו קל לו יותר, יגיע עם הרבה יותר כוחות גם אל המקום שבו הוא עדיין מתאמץ. לכן חשוב לא פחות לראות את מה שכבר עובד, מאשר את מה שעוד נמצא בדרך.
זו המשמעות של עידוד, אחד העקרונות המרכזיים בגישת אדלר, שמסייע לילדים לפתח חוסן פנימי ולא רק הישגים חיצוניים.

מה אנחנו באמת רוצים שהילדים שלנו ייקחו איתם לחיים?

בסיום הפגישה אמרתי לאותה אמא, שהילדה שלה כנראה תפגוש בעתיד אתגרים נוספים שבהם הקצב שלה יהיה שונה משל אחרים.
אבל היום יש לה יתרון גדול. יש לה אמא שלמדה לעצור, להקשיב ולהאמין בה. יש לה אמא שלא רק למדה לקבל את הקצב של הבת שלה, אלא גם הסכימה לקבל באהבה את הקצב של עצמה. אלה שני תהליכים שהתרחשו במקביל, וכל אחד מהם הזין את השני.

ואם יש משהו שאני פוגשת שוב ושוב בקליניקה, בין אם מדובר בגמילה מחיתולים, הדרכת הורים, קשיים סביב השינה או אתגרים התפתחותיים אחרים, הוא שהשינוי המשמעותי ביותר כמעט תמיד מתחיל דווקא אצל ההורים.

כי בסופו של דבר, הילדים שלנו לומדים הרבה פחות ממה שאנחנו אומרים להם, והרבה יותר ממה שאנחנו מדגימים להם. וכשהורה לומד להאמין בדרך שלו, לכבד את הקצב שלו ולא להיבהל מכך שלא הכל קורה מיד, הוא מעניק לילד שלו רשות לעשות בדיוק את אותו הדבר.
זו אולי אחת המתנות הגדולות ביותר שאנחנו יכולים להעניק לילדים שלנו. ברגע שאנחנו מצליחים לראות את הילדים שלנו כפי שהם, ולא כפי שאנחנו חוששים שהם יהיו, אנחנו מעניקים להם את הקרקע הבטוחה ביותר לצמוח, להתפתח ולהאמין בעצמם.
לגדול להיות מבוגרים שיודעים להתמודד עם אתגרים, לסמוך על עצמם ולהמשיך לצעוד קדימה, בקצב שלהם.

רוצים לקרוא מאמרים נוספים שכתבתי העוסקים בהורות וילדים?
תוכלו למצוא  מבחר כאלה בחלוקה לנושאים:
גילאי גן ובית-ספר | תינוקות ופעוטות | גמילה מחיתולים, גמילה מקקי

אתם זקוקים ליעוץ והדרכה הורית?
מוזמנים לפנות באחת הדרכים הבאות:

הודעת ווטסאפ / שיחה טלפונית (בין השעות 8:00-18:00) למספר 054-2455815
כתובת מייל info@odile.co.il 

אודיל

רוצים לקבל עדכונים ישירות למייל?

השאירו פרטים ותהיו הראשונים לדעת על הרצאות, סדנאות ומאמרים חדשים.

המידע ישמש אך ורק לטיפול בפנייה. מסירתו אינה חובה, אך בלעדיו לא נוכל להשיב. המידע לא יועבר לצדדים שלישיים.

אני בטלוויזיה

רוצים לקבל עדכונים ישירות למייל?

השאירו פרטים ותהיו הראשונים לדעת על הרצאות, סדנאות ומאמרים חדשים.

המידע ישמש אך ורק לטיפול בפנייה. מסירתו אינה חובה, אך בלעדיו לא נוכל להשיב. המידע לא יועבר לצדדים שלישיים.

מאמרים

דילוג לתוכן