על הורות והתנהלות בוקר

כשאני מדברת עם הורים על שיתוף הילדים בנוגע ללחץ שמפעיל עליהם השעון, זה הרגע בו הם אומרים:
“אבל הוא לא יודע לקרוא שעון”
“היא בכלל לא יודעת מה השעה”
ואני עונה להם:
גם אם הילדה או הילד שלכם לא יודעים לקרוא שעון,
הרי בגן, הגננת אומרת להם: “זה זמן המפגש”, “עכשיו יוצאים לחצר”
הילדים שומעים את שולה הגננת אומרת לרותי הסייעת:
“אוי, כבר שתיים עשרה, הגיע הזמן למפגש”.
אז גם אתם, שתפו אותם:
ספרו להם מתי יוצאים מהבית,
הראו להם את השעון,
אמרו מידי פעם “נותרו לנו עוד 7 דקות”.
לילד שלא רוצה להתלבש לבד אפשרו לבחור:
“אתה רוצה להתלבש עכשיו או שניקח בגדים בתיק ונתלבש בגן?”
ואם הוא מבקש עזרה, “אני פנויה עכשיו לעזור, אתה רוצה עזרה עכשיו או שאתה מעדיף להתלבש לבד עוד כמה דקות?”
כן, יש סיכוי שהוא יגיע באותו יום עם פיג’מה לגן…
המחשבה שאולי עולה לכם עכשיו בראש היא
“מה פתאום, זה לא מתאים” או “זאת ממש השפלה, מה יחשבו עליי”
אז קודם כל, לרוב הילדים, זו אינה השפלה להגיע לגן בפיג’מה.
שנית,
כשאתם צועקים עליה בבוקר כי כבר ממש ממש לחוץ לכם לצאת מהבית –
זאת לא השפלה? או לכל הפחות פגיעה רגשית?

הענין הוא כזה, כשאתם משתפים ומשקפים, אתם מראים לילדים מה יותר חשוב לכם-
הם, אתם ומערכת היחסים בינכם.
אתם מראים להם
שאתם בוחרים שלא לצעוק או להלביש / להנעיל / להאכיל בכוח
שאתם בוחרים שלא להאשים את הילדים בכך שמאחרים.
שאתם בוחרים שלא לאיים שאם לא יזדרזו לא יצפו היום בטלוויזיה (כי מה הקשר בין התלבשות בבוקר לטלויזיה?).
כשאתם משתפים אותם שיש גורם חיצוני אשר מייצר את הצורך להתארגן ולצאת מהבית: שעון.
דרישות המציאות.
זה עוזר להם להבין, שאין פה ענין אישי מולם ומעודד אותם לשתף פעולה.